"גופות מוסתרות" הוא ספר ההמשך של "את", המותחן הקודם של קפנס. ג'ו, מוכר הספרים האובססיבי מהספר הראשון, מנסה לחזור למוטב אחרי כל הזוועות שביצע. הוא מכיר את נערת החלומות, איימי, בלונדינית מקסימה, ובהמשך נוחת באל-איי עם כל הניהיליזם הניו יורקי המיוסר שלו, מוכן לטרוף את כל האנשים השמחים מדי האלה, עם השיזוף המלאכותי וחומרי המילוי. עיר המלאכים היא ההיפך ממנו, הכל בה מוחצן וחברותי מדי, נחמד וידידותי מדי, והוא מוכן לשחק את המשחק, להשתמש ולזרוק, להחריב עולמות, במסע נקמה אובססיבי כמו שרק הוא יודע. אבל משהו מוזר קורה לו בדרך.

נעלמת/ ג'יליאן פלין

קליל, וכל כך מגניב.

"את" של קפנס היה לטעמי המותחן המוצלח ביותר בעשור האחרון וכמו קודמו, גם "גופות מוסתרות" הוא מותחן מסוג שונה לגמרי, שלא דומה לשום דבר שכבר קראתם. מותחן להיפסטרים, לדור הסלפי, מלא וגדוש עד גדותיו באהבה לרוק קלאסי וספרות טובה, עם גיבור שהתנ"ך שלו הוא "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות.

קפנס אינה סופרת שחוששת לנבל את הטקסט וכך אנו נופלים בקסמה, קצת כמו שג'ו נופל שדוד לרגליה של איימי, הפראייר. כי מה רוצים בחורים יהודים משועממים שראו יותר מדי נטפליקס אם לא סופרת מטורללת, שיודעת את כל הרמיזות הנכונות ותחזיר אותם בכוח משיכה פסיכוטי נוירוטי אל חיקה החם של הקריאה.

כי הלם החידוש קצת התפוגג ואחרי שקוראים את "את", ספר ההמשך הוא סוג של עוד מאותו הדבר.

איימי, נערת החלומות. מצטטת שירים של ייטס, נטולת נוכחות ברשתות החברתיות וקרימינלית עד שורשי שערותיה הצהובות. היא תהרוס לכם את החיים ואתם תודו לה עד יומכם האחרון.

"אתה לא יכול לחזור בזמן ולשנות את העבר, אבל אתה יכול להמשיך קדימה, להפוך לאדם שזוכר".

בלילה, בחושך, במיטה, עם מנורת קריאה קטנה ושאף אחד לא יראה.

ברור. קפנס פנטסטית ואנחנו שפוטים שלה לגמרי.

סקסי, כיפי, קינקי, פסיכי, מופרע ופשוט ממכר לגמרי.