אליה, אם חד הורית, גרה בדירה מוארת בירושלים עם בנה לב, המתכונן לבגרויות. שוקי, האקס שלה ואבי בנה, מוזיקאי מצליח תואם מוש בן ארי, מתקשר ואומר שיאיא, חבר יקר, צלל לטריפ רע בסיני וזקוק לעזרה. כך מתחיל המסע של "נהיה טובים", ספרה הרוחני מאוד של ליהרז פרומן. כמה רוחני? הוא כתוב ברוחניקית ומחובר כולו לארבע רוחות השמיים; כולו דנדוני פעמונים, לחישות שמאנים וניחוחות קטורת. האם גם הקורא הסאחי יתחבר, או שזה רק לחובבי הז'אנר? פרומן כותבת משפטים עם הרבה אוויר, נשימה מודעת ושיחות נפש, כשהיא חוזרת אל החבורה של אליה מפעם. הם היו אנשים שהפחד הכי גדול שלהם הוא להתברגן, מעין קומונה מוזיקלית בהרי ירושלים, באתר שנקרא בפשטות "מקום" עם יורטים, קרוואנים וסוסים; ג'ני, יוגית ובעלת אפליקציה ליצירת מוזיקה; פלד, המכונה צ'יף, כיום מפיק על, מתנחל וחוזר בתשובה; ויאיא המתופף השרוט. צאו מבועת ההייטק שלכם ונסו להקשיב לקולות אחרים, היא קוראת לנו. וקודם כל, שימו את הציניות בצד. לזכותה ייאמר שלרוב היא יודעת את הגבול המדויק לפני שזה מתחיל להציק, אבל לפעמים מתפלק לה והיא קצת עוברת אותו, ועם זאת מצליחה לספר סיפור מעניין.

היפי/ פאולו קואלו

ממוצע כזה.

"נהיה טובים", איזה שם מעיק, הוא ניסוי מעניין ואף מבורך לכתוב רוחניות בדרך שאינה מעצבנת, או אולי פחות מעצבנת ויותר "ספרותית" ונעימה. לפעמים זה מצליח לפרומן, לפחות חלקית. התיאורים הארכניים עלולים קצת להתיש לפעמים והשפה עצמה, המילים והביטויים הלקוחים מעולם הרוח - קליפת הלבד מתחזקת בה; מגלגל את הזמו כמו מסבחה - הם בהחלט טעם נרכש. כשהיא מתפרנסת מסדנאות קליעת סלים, אליה היא כמעט קלישאה, אבל רק כמעט; פרומן מצליחה להלך על הקו הדק, סליחה, החוט האדום הדק, שלפני הרוחניקיות המוגזמת. אם כך, כולם מתבקשים להיכנס להתכווננות, להתארגן לפי סימנים, וכמובן, לדייק את זה, לקחת הרבה אוויר, להעביר הלאה את השפע, ללמוד לא לשנוא. בסוף מתרגלים ואז מגלים ש"נהיה טובים" הוא פשוט ספר נעים לקריאה, שבא לעשות טוב ולרוב גם די מצליח בכך, בעיקר בזכות בנייה יפה של דמותה של אליה, האישה משום מקום ומכל מקום, שעושה כל דבר ושום דבר, נמצאת עם כולם ואין לה אף אחד, באופן שגם היא עצמה לא יודעת להגדיר.

על הקורא ב"נהיה טובים" מוטל לנסות לא לגלגל עיניים בכל פסקה שנייה ופשוט לשחרר ולהתמסר לרגע, גם כשאליה סתם מתרגשת עם עץ. לפעמים הספר נקרא כמו המדריך השלם לרוחניק המתחיל שאינו מחמיץ דבר -יוגה, מדיטציה, ריקודי בטן, קליעת סלים, ויפאסנה, סווטלודג', מעגלי תיפוף, כתיבת יומן, אבני כוח, תקשור, מנדלות – פרומן לא מפספסת שום שלב בחיפוש. אבל יש כאן גם שאלות קיומיות אמיתיות: איך עושים את החיים האלה, איך מחליקים את המעברים; חיפוש אינסופי ותחושת שליחות נאיבית להפצת הטוב בעולם. לאליה אנחנו מאמינים, היא סבלה מספיק כדי להגיע לשם. המסע של אליה, שוקי וצ'יף עובר דרך ים המלח, הפונדק של כושי רימון, חווה טיפולית בערבה, מירוץ גמלים בסיני. פרומן כמו אומרת, תזרמו איתי, בואו נטייל, ויש בזה משהו נעים. לצד המסע במרחב היא גם לוקח אותנו אחורה בזמן, מספרת על החלום ושברו, איך פסטיבל שכולו שלום ואחווה מצליח - ומיד הופך למריבה גדולה על כסף, כוח, כבוד, והשחיתות נוגעת בכל. האנושות אבודה; אפילו מספר מואר שכזה עולה המסקנה הבלתי נמנעת הזו.

כן אבל לפעמים זה פשוט סתם עולה על העצבים. הציניות מנצחת.

יסמין, החברה הכי חסרה; האקטיביסטית הלוחמת שהתייאשה, נשברה ועקרה לברלין. קולו של דור, במובן הכי עצוב של המילה.

בכל חדר שיושבים בו, מישהו צריך להיות עצוב, מישהו שמח, מישהו הולך, מישהו חוזר. אנחנו כולנו עושים תנועות וחושבים שאנחנו בוחרים ובסוף אנחנו חלק ממערך של חלקיקים מרצדים שמרכיבים את היציבות של החומר, שהעולם לא יזלוג החוצה.

כל הדרך לסיני, ואיזו דרך יפהפייה זו.

נשמח לקרוא מדריך רוחני אמיתי של פרומן. היא באמת יודעת המון על הכל.

הגיבורים מגיעים ליעד ומוצאים את חברם האבוד יאיא רק ברבע האחרון של הספר; מגלים שהוא עדיין חי את העבר, כשהיו צעירים ותמימים, לפני שהחיים הותירו את חותמם; הוא אפילו נראה כמו ילד שלא התבגר. והוא אומר להם את כל האמת, ישר בפרצוף, כל הכאבים, כל האכזבות, כל ההחמצות וכל החרטות, כל מה שהיה ולא ישוב עוד לעולם. איכשהו, לקראת הסוף ובתוך בליל הקולות והמחשבות, פרומן הצליחה לייצר רגע רוחני טהור ואמיתי, שמדבר לכל אחד.