ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
קובץ מופתי מאת אמן הסיפור הקצר של אסקילדסן
תקציר מנהלים
הוא בן 16 והוא זועם, כולו מרד נעורים. יש לו אהבה ראשונה, קצת גדולה ממנו, והוא מתמלא ביטחון ומדבר לא יפה, חוטף סטירה מאמו, מקלל ורץ ליער הסמוך, שם יישב ויכתוב לעצמו רשימות. אולי פעם עוד יהיה סופר. אולי פעם עוד יהיה של אסקילידסן, אמן הסיפור הנוברגי המנוח, שכך נפתח הקובץ מיצירותיו, "מעכשיו אלווה אותך עד הבית". אסקילדסן מגיש שורת צילומי תודעה מדויקים, פיזיות חשופה, מרתיעה, ובדידות עמוקה, גם בחברה. סיפוריו הקצרים והקצרצרים הם רגעים צורבים של רגש מאופק, שלרוב מה שלא נאמר בהם חזק ממה שנאמר. סיפורי האהבה לא רומנטיים במכוון, מאופקים, רגעים קפואים בזמן.
כמו מה זה
קללת זאב הנהרות/ יוהני קארילה
קל/כבד?
ממש לא קל.
למה כן?
על מה אנחנו חושבים באמת בזמן שאנו עם מי שאיתנו, לאן הולכים הרהורינו. אנחנו תמיד עם עצמנו גם כשאנו ביחד. יותר משזה ספר על רגשות, זה ספר על חוסר היכולת להכיל ולבטא אותם, מה שלא פעם מתבטא בפרצי אלימות חסרת פשר. נקודת המבט גברית מאוד, ולא במובן הטוב. האם אנו עדיין כאלה נכים רגשית? הגברים בוכים בלילה גם בסקנדינביה. הגבר עסוק תמיד במה שלא הספיק לעשות. כל מהותו לרדוף ולהשיג, אין זמן לעצור ולהתבונן. הנוף הפסטורלי, השלו והשקט, שכולו אגמים ויערות, מסתיר סערות נפש אדירות. כמה אנו בני חלוף וחסרי משמעות, אפילו האמונה הנוצרית לא מספיקה כדי לקיים את רוחנו האובדת.
למה גם כן?
חלק מהסיפורים עוסקים בהתבוננות ואף במציצנות, להשקיף על החיים מהצד או להתערב? זו המשמעות העמוקה של להיות סופר, אסקילדסן בכתיבתו האישית ביותר, הבוחנת את הזיוף שבספרות ובכתיבה, את חוסר האונים שלהן בתיאור המציאות. המשפחות בסיפורים תמיד נכות וכושלות. המשפחה היא נטל וטרחה וסבל, מקור קטן מאוד לנחמה וחמלה. הורים וילדים מנוכרים, אחים שלא מתראים תקופות ארוכות ובקושי מתקשרים. זרות איומה בין אנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים, תחושת ההחמצה הצורבת של חיים שלמים. אנו שקועים במשחקי אגו וקנאה מיותרים, חומת אי הבנה נצחית ניצבת בין גברים ונשים, המדברים בשפות שונות, מאדים ונוגה. הגבר השתלטן מפרש כל דיאלוג כקרב המסתיים בניצחון או הפסד; האישה רק רוצה שיקשיבו לה ויבינו אותה. הנשים בעולם הגברי נאבקות למצוא את מקומן, זקוקות לחופש, לפעמים סובלות אלימות פיזית או רגשית.
למה לא?
טוב, זה מדכדך באופן קיצוני ביותר.
דמות לקחת
אינגריד לנגבקה, שעל שמה נקראת הנובלה שבמרכז הקובץ. כמה מתסכל להיות אישה אמיצה ומרשימה אחת בעולם של גברים אטומים.
משפט לקחת
אמרתי לעצמי יותר מפעם אחת שאי אפשר לעבור את החיים בבדיחות, אלוהים אומנם מוכן לסבול צחוק בריא, אבל הוא מעדיף לראות אותנו יושבים מדי פעם בשולי המיטה ובוכים.
איפה קוראים?
איזו ארץ מדהימה זו, איזה טבע פראי ומופלא מכל עבר. לקור כבר נתרגל, יהיה בסדר.
נחזור לעוד?
זהו, שאין. הקובץ הזה חותם את תרגום מכלול יצירתו של אסקילדסן לעברית (וכל הכבוד לדנה כספי המופלאה).
השורה האחרונה
אצל אסקילדסן כולם משקרים, מרמים, לא אומרים את האמת; תמיד יש פער עצום בין מה שמרגישים למה שאומרים, הדיבור הוא רק כיסוי למה שמתחולל בפנים, כי לכל אחד מאיתנו יש עולם פנימי קודר ורוחש רעות. סיפוריו מתארים ריקנות קיומית מהדהדת; את הצורך לחוות משהו, כל דבר, מה שלא יהיה, רק להרגיש, לנצח את האין. המיניות גולמית, מכאנית, נטולת הנאה כמעט, צורך פיזי שיש לשחרר. ובכלל, יש מעט מאוד הנאה בחיים, החוויה ספרטנית וקשה. אבל גם בקיום הזה, אפשר להתאהב במבט אחד באישה שלא מכירים (ולא שיודעים מה לעשות עם ההתאהבות הזו). פנטזיה מינית ואשמה נוצרית, זה כל מה שנשאר.