אמצע הסיקסטיז בלארק, פנסילבניה, מקום שאפילו אין בו מדרכות. וילה בת ה-11, נגנית קלרינט, חוזרת ממכירת ממתקים כושלת למימון תזמורת בית ספרה ואחותה בת השש מספרת לה שאמה עזבה את הבית, ולא בפעם הראשונה. אבל בפעם הזו האם לא ממהרת לחזור – היא אישה יפה ואמנותית שכזו, הנוטה לדיכאון, וחיי הפרברים הפשוטים לא ממש בשבילה. אנו מבינים זאת מבעד לעיני הילדה הטובה והאחראית, שנאלצת לתפקד כמעין אמא קטנה לאחותה. איך היעדרות האם תשפיע על המשך חייה? על כך ב"ריקוד השעון" הצנוע והנוגע ללב של אן טיילר האמריקנית, שאפילו זכתה בפוליצר אי שם בסוף האייטיז. קפיצה ל-77'. וילה בת ה-21 היא סטודנטית בקיני קולג', אילינוי, על מלגה מלאה כמובן. היא לומדת אנתרופולוגיה ובלשנות, בדרך לתוכנית מצטיינים. יש לה חבר חתיך, דרק, כוכב טניס ונשיא השכבה; הוא רוצה להתחתן, עכשיו, ומצפה שאחרי החתונה וילה תעזוב את הלימודים ותגור אתו בסן דייגו, קליפורניה. וילה, מצידה, נאבקת למצוא את מקומה בעולם וחווה אי נחת קיומית עמוקה, שטיילר מעבירה ברוב רכות ויופי. 20 שנה קדימה ל-97'. וילה נשואה לדרק ויש להם שני בנים, שון ואיאן. היא חיה עם האיש שהיא לא צריכה להיות אתו, במקום שהוא לא שלה, ואז יד הגורל מתערבת והופכת את כל הסיפור על ראשו.

כל המשפחות המאושרות/ אן פאצ'ט

עושה נעימי כזה.

ב-2017, וילה חיה באריזונה ונשואה בשנית לפיטר בן ה-72', עורך דין בדימוס, שמשחק גולף כל היום, קורא לווילה "קטנה" ואף אחד חוץ ממנה לא סובל אותו. אבל אז – נא להתרכז, זה קצת מורכב: קלי, שכנה של בת הזוג לשעבר של בנה של וילה, שון, מתקשרת מבולטימור הקשוחה ומספרת שהאקסית של הבן, דניס, מאושפזת בבית החולים אחרי שנורתה ברגלה מירי אקראי, ושווילה צריכה להגיע לשם ולטפל בבתה של דניס, שריל. קלי חושבת ששריל היא נכדתה של וילה, אבל היא לא - דניס היתה כבר אמא כשהכירה את שון.

מסובך? חכו, יש עוד - שון עזב את דניס עם החברה הכי טובה שלה, אליסה, ועכשיו הם אמורים להיפגש לארוחת ערב עם וילה ופיטר. טיילר זורקת את הגיבורה שלה בכוונה לתוך כאוס מטורף ואומרת לה, עכשיו תסתדרי, נראה אותך. אבל מבחינת וילה, מה זה חשוב - סוף סוף מישהו זקוק לה; עכשיו היא יכולה היות שם עבור אדם אחר, לא משנה מי, אפילו זר, כמו דניס ושריל. עבור וילה, זו הגשמת הייעוד שלה.

המתיקות קצת מוגזמת והסיפור ממש קטן, קטנטן, שלא לומר זערורי.

השכן האופנוען, ששריל בת התשע מאוהבת בו בסתר וקוראת לו סר ג'ו, אבל מתברר שבעצם קוראים לו סרג'יו והוא הרבה פחות קשוח מאיך שהוא נראה (וגם קשור לירי ברגלה של דניס באופן משעשע ביותר, שעוד יתברר בהמשך).

היא הבטיחה לעצמה שילדיה לעולם לא יצטרכו לתהות בדאגה באיזה מצב רוח היא: הם לעולם לא יציצו לתוך חדרה בבוקר כדי לראות איך ייראה היום שלהם. היא היתה האישה היחידה שהכירה שמטרתה העליונה בחיים היתה שיתייחסו אליה כאל מובן מאליו.

בולטימור. היא לא הכי איכותית, אבל היא חמה ואוהבת באמת. מה שמספיק טוב בשביל וילה (ובשביל "הסמויה"), טוב גם בשבילנו.

אפשר. טיילר כתבה 20 ספרים בקריירה המפוארת שלה. נסו אותנו.

ואז וילה משחררת את פיטר המבאס ונשארת עם דניס ושריל. לראשונה בחייה, היא נמצאת בלי גברים שצריך לכרכר סביבם ולהתחשב בהם ולארגן את חייך לפי רצונותיהם, ומקימה לעצמה מעין משפחה אלטרנטיבית, קהילה חמה ומחבקת. טיילר רוקמת סיפור פמיניסטי קטן ויפה בדרכו הצנועה והמעט פשטנית, שכולו התרחשויות מינוריות, כמעט בנאליות, סיטואציות וקונפליקטים יומיומיים; מה שנקרא, החיים עצמם, היפר ריאליזם במיטבו, ובמפתיע, יש בכך קסם לא מבוטל. סוף הסיפור, שכולו נחמה ותקווה, מסוגלות ואמונה, מגלה ששום דבר בחיים לא נקבע מראש. גם בעולם שנראה דטרמיניסטי וקשיח, תמיד תוכלי לקחת את גורלך בידייך ולעצב את חייך בכוחות עצמך.