קיץ בחווה בצפון מדינת מישיגן, בתקופת הקורונה. אמא לארה קוראת לבנותיה אמילי, מייזי ונל לחזור הביתה ולעזור בקטיף הדובדבנים והתפוחים במטע המשפחתי. אמילי, שהייתה ילדה פרועה, פיצתה את הוריה על ימי המרד בכך שהבטיחה לחזור ולנהל את החווה במקומם, ולכן למדה ניהול משק חקלאי; מייזי לומדת וטרינריה ונל לומדת משחק. הן חוזרות הביתה כי הקולג' נסגר ואין מספיק פועלים עונתיים בחווה. כדי להעביר את הזמן, לפתות אותן להישאר ולספק את סקרנותן, לארה מספרת להן על הימים בהן היתה שחקנית הוליוודית מן המניין, ואפילו יצאה עם כוכב העל דיוק, זה שאמילי המתבגרת טענה שהיא בתו, ושג'ו בעלה של לרה אינו אביה האמיתי. אן פאצ'ט שוב עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב , רוקמת רומן אמריקאי משפחתי מושלם, עם כל התסבוכות והרגשות המעורבים, המתחים, הסודות והשקרים, שהופכים משפחה לבית שאנשים חיים בו ואפילו שורדים אותו, ובעיקר לסיפור טוב.

ההסכם/ ג'ודי פיקו

נעים מאוד.

על אגם טום שורה מעין מתיקות הוליוודית, הקלילות הכאילו מרפרפת הזאת, שבתוכה מוטמעים המסרים העמוקים על הדרך שבה המקום שממנו אנו באים מושתל אל תוך הדי-אן-איי שלנו כמו באיזה צו גורל שלא ניתן להתנגד לו. כל זה טבוע בתוך צורת סיפור שובת לב ששואבת אותנו לתוכה: האיזון בין הסיפור ההוליוודי הנוצץ בנוסח כוכב נולד, לבין הסיפור המשפחתי הקטן והאינטימי ממישיגן, ובתוכו חלוקת הדמויות: אחות גדולה פיזית וכרונולוגית שאוהבת צמחים, אחות בינונית שאוהבת חיות, ואחות קטנה וכמעט שקופה שאוהבת בני אדם, רוצה להיות שחקנית כמו אמה; ומעליהן האמא הטובה הזאת, אולי טובה מדי, והחידה האופפת אותה – למה היא אשת משפחה הנשואה לחוואי ממישיגן ולא כוכבת הנשואה לסופרסטאר באל.איי. הכל עוד יגיע, תנו למאסטרית לספר סיפור.

אגם טום רחוק מלהיות אחד מספריה הגדולים של פאצ'ט, אין בו את הזרות המאיימת של "הבית ההולנדי" וגם לא את העוצמה הסיפורית של commonwealth (שנקרא בעברית "כל המשפחות המאושרות"). אבל זה סיפור מחמם לב באופן בלתי רגיל, שמצליח להיות רומנטי מבלי להיות ממש רומן רומנטי, לא לגמרי. זה קורה בזכות התובנות המפורסמות האלה של פאצ'ט, שתמיד נשארות אתנו אחרי הקריאה בספריה. באגם טום התובנות האלה נוגעות באופיו של הזכרון ובכוחו של הקשר המשפחתי. מה שמתקיים בין לארה לבין בנותיה ובינן לבין עצמן הוא חיבור כל כך חזק ועוצמתי, שהמילים מרגישות כאילו הן לא חזקות מספיק כדי להתמודד אתו, וזה הקסם שעושה הכתיבה של אן פאצ'ט, היא מתארת את נימי הרגש הדקים ביותר באור עמוק ויוקד, הופכת את זה לחי ואמיתי.

זה קצת מתוק מדי, כמה מהפיתולים בעלילה קצת מוגזמים עד מופרכים, וגם המסר קצת עתיק ושמרני: אם את יכולה להיות כוכבת, תהיי כוכבת, ולא עקרת בית קוטפת דובדבנים באמצע שום מקום.

סבסטיאן, אחיו של דיוק, המכונה "הקדוש" בצדק רב. כל אישה תשמח לגבר כזה לצידה.

אי אפשר להסביר את האמת הפשוטה הזאת לגבי החיים: שוכחים את רובם. הדברים הכואבים שהייתם בטוחים שלעולם לא תשכחו? עכשיו אתם כלל לא בטוחים שהתרחשו, ואילו החלקים המסעירים, האושר עוצר הנשימה, הכול נשבר לרסיסים והתפזר ונהפך למשהו אחר. הזיכרונות מתחלפים בשמחות אחרות ובצער גדול יותר, ולמרבה התדהמה גם הדברים האלו נדחקים הצידה.

אם תמצאו חווה עם מטע דובדבנים במישיגן - ספרו לנו מיד.

כן. אן פאצ'ט עוד תשוב - ובגדול.

עם מערכת יחסים סבוכה של חמש דמויות שונות, טוויסטים נעימים שנמצאים בדיוק במקום הנכון, מסרים אקולוגיים חשובים ואמיתות קיומיות שמועכות את הלב וסוחטות ממנו אנחה רכה - פאצ'ט מתרווחת סנטימטר אחד מעל הקיטש המוחלט ויוצרת חווית קריאה מהנה להפליא, כמו אהבת נעורים שחוזרים אליה שוב ושוב.