תהל פרוש מאכילה את בנה הקטן, שספרה החדש "סיבות להישאר" מוקדש לו, ותוהה אם היא רוצה בכלל לגדל אותו בישראל; היא מסתובבת בטיילת עם חבר שעקר לחו"ל ומרגישה כמו שגרירה שמנסה לפאר ולקלס את ארצה מולדתה; היא נפרדת מאביה על קברו הטרי, וחושבת על קדושת האדמה. כתיבתה של פרוש נעה בין ממואר אישי לבין מאמרים אקטיביסטיים, אבל בעצם זה לא ממש משנה, כי המאמרים טובלים בפיוט האהוב מספרי השירה שלה, ואילו בקטעי הזיכרון האישיים ביותר תמיד יש נגיעה פוליטית: זה לא סתם לגדל ילד, אלא לגדל ילד בישראל; זה לא רק לקבור אבא, אלא לאבד אותו בבית חולים עברי ולטמון אותו באדמת המולדת. אנחנו חיים במקום שבו האישי והרגשי הוא תמיד הכי פוליטי, ואצל פרוש האסתטיקה העילאית של הטקסט יוצקת את החיבורים האלה לישות אחת, שבתוכה מזוקקים הגיהינום וגן העדן של החיים בארץ הזאת – להילחם, להתעקש, אבל תמיד לשאול מה הטעם. להתייאש, להתמרמר, אבל להיאחז בתקווה שעוד יהיה טוב.

לא ממואר/ מוטי פוגל

קל יחסית לספר מסות.

לפעמים פרוש מצחיקה, ממש ברמת ה-LOL. למשל, כשהיא חולה בשפעת (קלה למדי, מסתבר), ונאלצת לגשת למוקד קופת החולים ולהתחכך בהמונים המדוכאים. לפעמים היא מרתקת. למשל, כשהיא מתארת את תופעת הטסטריה – המקבילה הגברים להיסטריה, שנגרמת כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי, שינויים בתפקידי המגדר והתרופפות הבעלות של גברים על נשים, כך שהגבר כבר לא מוצא את מקומו בעולם והופך לחדל אישים יבבן. הפרוזה של פרוש מאד שירית ואילו הטקסט העיוני שלה כתוב כפרוזה. אנו מתבוננים בשליטה הפנומנלית שלה בשפה כצופים בלוליינית קרקס התוהים למה עוד היא מסוגלת.

היא מסוגלת, בין השאר, גם לפרשנות כלכלית מבריקה ומחודדת. פרוש מצליחה להפוך את התהליכים הפיננסיים הגדולים לנהירים ופשוטים, אך גם לאנושיים מאוד. השוק הזאבי הזה, שכולנו נוטלים בו חלק בעל כורחנו כעבדים נרצעים למכונה הגדולה הנשלטת על ידי טייקונים חסרי פנים – כל מנגנון הרשע הזה זוכה אצלה לניתוח בהיר וצלול הקשור, איך לא, למבנים פטריארכליים של ניצול וכפייה. אם רק נרים את ראשנו מעמל יומנו הסיזיפי, נראה שהכל סתם ואנו נמצאים כבר בעידן הפוסט קפיטליסטי והפוסט-עבודתי. הדבר הבא חייב להיות מדינת רווחה אמיתית, אבל אנחנו כל כך רחוקים משם, וזה כל כך עצוב. "סיבות להישאר" אולי לא יביא לשינוי, אבל הוא יוצר מודעות למצב ותודעה מעמדית. וזה לא פחות חשוב.

נשמח ליותר טקסטים חדשים של תהל פרוש ופחות כאלה שהתרפסמו במקומות אחרים וכבר קראנו.

אמה של פרוש, שמנסה למצוא לה עבודה "מסודרת" בשיווק או פרסום ומציעה לה לקרוא לבנה על שם טייקון הייטק צעיר ומבטיח. ללא ספק האתנחתא הקומית המוצלחת ביותר בספר.

כמה מוזרה הנורמליוּת הזאת: זוג לוקח משכנתא. מוזר באמת, הארץ רועדת, החברים שלי עוזבים את הארץ, אבל הכסף ממשיך לחיות כאן. ובהשוואה אליהם, אל החברים שלי, הכסף לא אוכל ציפרלקס לארוחת בוקר.

גבעתיים, עיר הנצח. המקום שהכי מסמל את השאיפה לנורמליות בישראל. מחוז החפץ האולטימטיבי.

נשמח מאוד לקרוא רומן שלם באורך מלא מאת תהל פרוש. תחשבי על זה בבקשה.

אולי אם נהיה מודעים למתרחש סביבנו, אולי לא נגיע שוב לקטסטרופה כמו ה-7 באוקטובר, החותמת את הספר, מטבע הדברים; האימה, הזוועה, ממד הסיוט שאליו עברנו כולנו, שאת מקורו היא מפענחת בקלות ובכאב: "אני רואה ומרגישה את הטיפשות הזאת שהרוע מחולל, טיפשות גדולה ועמוקה", היא מסכמת. "אלוהים, כמה טיפשים אנחנו, כמה טיפשים".