דריה סרנקו עבדה תקופה מסוימת במוסדות תרבות שונים ברוסיה הנאנקת תחת המשטר הלאומני דיקטטורי של ולדימיר פוטין, ואת רשמיה המזעזעים כתבה ביצירת המופת הקטנה בנות ומוסדות, שאליה היא מתייחסת במונחים קוסמולוגיים - היקום הרוסי, פלנטת פוטין אם תרצו. היא עובדת זמנית, אאוטסיידרית, אבל בהדרגה היא נפתחת אל הנשים האחרות העובדות איתה, להלן "הבנות", מקבלת עליה את חוסר התכלית של הקיום בתוך המנגנון הבירוקרטי העצום שהנשים הן העבדים שלו, למען אמא רוסיה והמשטר – קיום שלא ניתן לשרוד ללא עזרת גלונים רבים של וודקה. החוויה נפרשת על פני ערבי תרבות משמימים שהנוכחות בהם היא חובה – אם תנסי לצאת, השומרים יגררו אותך בכוח חזרה פנימה – עם משכורת זעומה; איכשהו להסתדר, לשרוד, לשקר, לבלף, רק לעבור את זה איכשהו תחת מצלמות מעקב בסגנון האח הגדול, רק לא להיות מסומנת כ"סוכנת זרה", כפי שאכן קרה לסרנקו עצמה בחיים האמיתיים לגמרי. התחושה בבנות ומוסדות היא אובדנית ממש, שקועה באימה קיומית שבה הנשים נתונות להטרדות מיניות או להתעמרות מנהלתית סתמית והופכות ליישות אחת אמורפית, שלא ניתן להבחין בין פרטיה. בתיאורים הנפלאים של האבסורד שבבירוקרטיה, במסורת הספרות הרוסית הגדולה של העידנים הקודמים. מגוגול ועד סורוקין, סרנקו ניצבת על כתפי ענקים, אך מצליחה לקחת את האמנות העילאית שלה הלאה, רחוק יותר, גבוה יותר, פרנואידי, אפל, סופני ומחריד.

גברים אני שונאת אותם/ פולין ארמאנז'

תובעני למדי.

סרנקו וחברותיה הן אולי רק ברגים קטנים במנגנון הענק שהוא משטר האימים של פוטין, אבל הן גם משהו אחר, חי, חתרני, נושם, בועט; רשת של פעילות תת קרקעית שמשהו נע בתוכה, משהו זורם, פועם, מתנגד. בתוך הייאוש הכללי של העבודה מטמטמת החושים טמונה התקווה לשינוי, ליום שבו משהו יקרה. לא ברור איך ולא ברור מה, אך השינוי בוא יבוא.

שתי נקודות ביצירת המופת הקומפקטית הזו מרמזות על אפשרות של מהפכה. האחת – דריה וחברותיה מסרבות להיכנס להיריון. הן אולי השפחות של עולמן, אבל הן דור השפחות האחרון. הבנות כמו אומרות: רוצים שנהיה השפוטות שלכם? בסדר, אין בעיה, אבל אחרינו לא יהיו עוד כמונו. אחרינו, תסתדרו בעצמכם. ונקודת האור השנייה – מתישהו דריה מצליחה לעזוב את מקום העבודה שלה, המוסד האיום הזה, ויוצאת לחופשי, הופכת לסופרת שאנו מכירים ואוהבים.

אבל רוב הזמן זה ממש, ממש מדכא.

אוקסנה, הראשונה מבין הבנות שהצליחה לברוח מהמוסדות, ואז קיבלה פרס, כתבה רומן, גידלה גן על אדן החלון ועברה לגור עם אשתה. יום, אחד, כל הבנות יהיו אוקסנות.

אנחנו הבנות מעמידות פנים שאנחנו לא מבינות כלום בפוליטיקה. אנחנו מקשקשות כמו ציפורים, וציפורים, כידוע, הן מעל לכל זה. אנחנו מצייצות ומקרקרות, ואף אחד לא חושד במה שעובר לנו בראש. לו רק ידעתם איזו מחתרת מתקיימת בתוך מוח הציפור שלנו, סביר להניח שהייתם שומרים לעצמכם את המחמאות העלובות שלכם.

מוסקבה. אבל תתנהגו יפה, עינו של הצאר פקוחה.

כל כך. איזו כותבת נדירה ומדהימה היא דריה סרנקו.

לא משנה עד כמה העבודה הממשלתית נוראה ומייאשת, התקווה עדיין קיימת. בתוך כול הניהיליזם של ההתנגדות הרוסית הפאסיבית, בתור התרבות הסייבר-פאנקיסטית של דור Z השולל את כל מה שהיה לפניו, קיים עכשיו או יהיה בעתיד, בתוך כל החושך יש גם מעט חום אנושי, חיבוק אמיתי, אחווה נשית. כל דיקטטור, אכזר ככל שיהיה, בסוף יגיע יומו. ואחרי היום הזה יאיר שחר של יום חדש.