"הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו". זו הסיסמה המשונה שפרנקי בת ה-16 ממציאה בקיץ 96', המודפסת על כרזה שאייר אהוב נעוריה זיק ומחוללת מהומת אלוהים שאיש לא יכול היה לשער. למה? כי זה כוחה של האמנות. אחרי "משפחת פאנג" המושלם, מיצירות המופת הגדולות של הספרות האמריקנית במאה ה-21, ו"אין מה לראות פה" המאכזב כל כך, קווין וילסון מנסה לחזור למה שהוא הכי טוב בו – כתיבה על אנשים שיוצרים את האמנות שלהם והאמנות היא חייהם. פרנקי היא נערה כזו, פשוט כי אין מה לעשות בקיץ הלוהט בעיירה הנידחת קואלפילד, טנסי. היא לגמרי לבד, עד שזיק, הנער החדש שהגיע מממפיס, נכנס לחייה, וכך הכול מתחיל. האם "זה לא הזמן לפאניקה" מצליח לשחזר את הקסם? החדשות הרעות: לא. החדשות הרעות פחות: אבל זה לא כל כך נורא.

הראשון שמת בסוף/ אדם סילברה

קל עד קליל.

הכול ב"זה לא הזמן לפאניקה" כל כך גמלוני ורומנטי, שכמעט עולות דמעות בעיניים. פרנקי וזיק מתנשקים לראשונה עד שכואבות להם השפתיים, בלי שום מגע אחר, ואז פשוט עושים אמנות פראית, גולמית, ראשונית, אמיתית. פרנקי כותבת את המשפט המוזר שלה וזיק מצרף לו איור גותי משהו, עם ילדים, קברות וכפות ידיים, ואז הם מצלמים 120 עותקים מהכרזה ומפיצים ברחובות העיירה. איש מלבד פרנקי וזיק לא יודע שהם יוצרי הכרזה, שהופכת לוויראלית הרבה לפני שהמונח בכלל הגיע לעולם וגורמת למספר מקרי מוות ואף להפיכה שלטונית אלימה במדינה מזרח אירופית קטנה.

"זה לא הזמן לפאניקה" כתוב כמו ספר נוער טוב, לפחות בחלק שמתאר את ההתרחשויות ב-96' וקצת כמו "ננסי דרו הרעה" שננסי כותבת, ובעתיד תהפוך אותה לסופרת מצליחה למדי. וילסון מצליח לגעת בסנטימנט אנושי עמוק ומהותי – הרצון לשנות משהו בעולם, ליצור אפקט, אולי אפילו להיות חשוב, לא סתם להתפוגג אל העלטה הגדולה כאילו לא עשינו כלום בחיים. כל כך מעט אנשים זוכים באמת בתחושה הזו. רק בודדים זוכים לאחוז בדבר החמקמק והנחשק הזה, שנקרא משמעות.

וילסון שוב מאכזב, וזו פעם אחת יותר מדי.

אמה של פרנקי, גרושה עצובה שמגדלת מלבדה עוד שלושה בנים מופרעים, וכל מה שהיא רוצה זה שלא יסתבכו בצרות. דמות קסומה ומכילה ואמא טובה באמת, שכל אחד היה רוצה אצלו בבית.

אולי עדיף להיות מכוערת אם האפשרות השנייה היא להיות סתמית.

טנסי. אבל לא קואלפילד המשעממת, אלא ממפיס, שנראית ממש מגניבה כשפרנקי וזיק מבקרים בה.

לא בכוח. מהספר הבא של וילסון כבר לא נצפה ליותר מדי ונניח אותו בתחתית הערימה שליד המיטה.

עשרים שנה חולפות. פרנקי היא סופרת מצליחה, אם לילדה, נשואה לרופא שיניים ומתגוררת בפרברים ואז, משום מקום, מתקשרת אליה מאזי, כתבת הניו יורקר שמתמחה באמנים עלומים מהניינטיז, והיא הראשונה לפצח את חידת יוצרי הכרזה הוויראלית מ-96'. פרנקי מחליטה להתראיין ולספר על הכל – מלבד זהותו של זיק. אז איך נראית סגירת מעגל אמנותית שכזו? היא נראית אמנותית פחות, אבל מאוד מתוקה וסנטימנטלית, אפילו קצת דביקה. וילסון כנראה כבר לא יחזור לגבהים של "משפחת פאנג", אבל אולי הוא לא צריך. אפשר להסתפק בספרים כאלה, שפשוט כיף ונעים לקרוא.