ויוויאן גורניק פרסמה את הממואר המבריק שלה, "האישה המוזרה והעיר הגדולה", ב-2015, כשהייתה בת 80, אבל הוא מרגיש חי, חקרן וצעיר כאילו כתבה אותו כל חייה, עם עיניים של בת 20 וחוכמה של בת 40. הספר הוא בעיקר שיר הלל לעיר ניו יורק וגורניק, שבאה מהברונקס, גדלה כשעיניה נשואות אל השדרות היפות של העיר העילית, עם השוערים בפתחי הבניינים המפוארים מהאבנים החומות המפורסמות. אבל כעת, כשהיא בוגרת וכותבת, היא משוטטת עם הידיד ההומו הטוב לאונרד דווקא בחלקים הכי קשוחים, קשים ורועשים של העיר ומבינה שזהו העולם האמיתי, הרוח האנושית, השיחה, חילופי הדברים. בשביל זה אנחנו כאן, כדי ליצור קשר עם בני אדם אחרים. אבל, וזה חשוב, זה יכול להיות אדם אחר בכל פעם. החיים הם בעצם המעברים האלה, מאדם לאדם. אם יצירת המופת של גורניק מ-87' נקראה "היקשרויות עזות", הרי ש"האישה המוזרה" יכול להיקרא היקשרויות עזות פחות, אך לא פחות חשובות.

גברים, אני שונאת אותם/ פולין ארמאנז'

הגותי, אבל הכי נעים וזורם.

היומיום הניו יורקי מספק לגורניק מצע אינסופי להגות שאין דרך אחרת לקרוא לה מלבד פילוסופיה אורבנית, צורת חשיבה הנובעת מההליך הקדום של שוטטות והתבוננות. ללכת דווקא בשכונות הפחות טובות ופחות מצוחצחות, להביט, להקשיב, לספוג את כל מה שהוא אנושי, לטוב ולרע, ואז לדבר על זה עם חבר שהוא ציניקן ניהיליסט מהולל ומחודד. ולבסוף, לכתוב את כל מה שראית, להפוך את זה לספרות בלתי נשכחת, שמרימה את הקורא ומרחיבה את תודעתו.

שם הספר לקוח מהקלאסיקה "הנשים המוזרות" של ג'ורג' גיסינג מסוף המאה ה-19, שאמנם נוצרה על ידי גבר אבל הציגה דמות ראשונית של פמיניסטית רדיקלית, רודה, שהפכה לגיבורתה של גורניק. בסוג הפמיניזם הזה יש בחירה בבדידות בנוסח שנות ה-70: המשפחה היא כלא, הילדים הם עבדות, האהבה היא שקר שנועד לכבול אותך לממסד ולשמר את הסדר הקיים. גורניק מעדיפה להישאר לבד והיא בהחלט מודעת לסבל הלא קטן שטמון בבחירה האמיצה הזו, שעליה היא מפצה בדיאלוג פנימי: מישהו תמיד נמצא שם, מישהו לדבר אתו, לחלוק, לשתף, והאדם הזה הוא את בעצמך.

אנחנו כל כך, כל כך משתוקקים לקרוא פרוזה של גורניק שאינה ממואר.

ג'ון, החבר מדי פעם, שמקריא טקסט של סמואל בקט באופן שגורם לך לחשוב שוב על החיים עצמם, כשברקע נשמעת הקלטה שלו עצמו מקריא את אותו הטקסט בדיוק, אבל כשהיה בן 20. הפער הזה הוא כל מה שרציתם לדעת על הקיום האנושי.

אלפים על אלפים של אנשים שאני מאמין כי הם כמוני, מעולם לא מצאו את העור המקצועי שיתאים למהומה שבנפשותיהם. רבים לא ימצאו לעולם.

מהברונקס ועד מנהטן, מבאטרי פארק ועד לסנטרל פארק, רק תהיו שם.

כן. פשוט כן וזהו. אין מה להוסיף.

לקראת סוף הספר היא מצליחה לשחרר את עברה ולשוטט ברחובות מבלי להיזכר איך הרגיש אותו המקום כשהיתה צעירה יותר. העול הכבד של החיים מוסר מעל כתפיה והיא חיה את החלום הרוחני האמיתי - להיות ברגע, ברגע הזה ממש, ואך ורק בו. ואז, כשדעתה מוסחת והיא כמעט נדרסת על ידי משאית, אדם זר מציל אותה בשנייה האחרונה ממש. הרגע הזה שאנו כה כמהים אליו הוא שברירי ובר חלוף. הכל יכול להילקח מאיתנו ולהיעלם בשנייה אחת, כהרף עין. וכך, אחרי סיבוב פילוסופי אינטלקטואלי שלם, מרהיב, גורניק משאירה אותנו עם מסקנה אחת בהירה: תהיו כאן, תהיו עכשיו, פשוט תהיו.