רבקה היא כוכבת קולנוע שהגיעה לגיל בו התפקידים מתחילים להתמעט; אוסקר הוא סופר מצליח שמלכלך עליה באינסטגרם; רבקה מלכלכת עליו בחזרה, הם מגלים שבעצם הכירו מילדותם בעיר נאנסי - וככה זה מתחיל, "יקירי המנוול", יצירת המופת החדשה של אלת הספרות הצרפתית וירז'יני דפנט. הספר הוא התכתבות מייל ממושכת, שבה שני הטיפוסים המופלאים האלה מדברים על הכול: חברה, כלכלה, היסטוריה, פרסום, הצלחה, רשתות, זהות מינית ותרבות הביטול. נקודת המוצא היא הפמיניזם של היום לעומת זה של פעם – דור המי-טו שמסרב לשתוק והופך עולמות, לעומת הגיבורות מהדור הקודם, שידעו לסתום את הפה או לצחוק עם הגברים כדי להצליח במשחק החברתי. בין השאר, אוסקר ורבקה מדברים לא מעט על סמים ודנים בשאלה אם היצירה בכלל אפשרית בלעדיהם. האם כדאי להיגמל ולהפוך לסאחי ולאבד את זה לגמרי, את כל מה שאנשים אוהבים בך, ולהיות פודל צייתן ומשעמם. הגדולים ביותר, עולה המסקנה הבלתי נמנעת, הם אלה שיודעים למשוך את הרגל הסמים הקשים שלהם לאורך חיים שלמים ומכונים "הקית-ריצ'ארדסים". כי הגיבורים של דפנט שייכים לדור האייטיז, שבו העדפת לא להיות יותר מדי פופולרי, שיאהבו אותך פחות אנשים, אבל אלה יהיו האנשים הנכונים.

מסירות, מרקו מיסירולי

גם הנושאים הכי כבדים מרגישים הכי קלילים.

"יקירי המנוול" הוא דיון מרתק על מלחמת המינים, שבמרכזו עומדת דמותה של זואה קטאנה, יחצנית צעירה שאוסקר התחיל איתה, הטריד אותה ובעצם הרס את חייה, עד שהוציאה הכל ברשתות החברתיות והרסה אותו בחזרה. השיחה המדהימה של רבקה ואוסקר על דמות הגבר, מתחילה עם האמא הבודדה שמאוהבת בילד בן ה-12 שלה ומדברת בחופשיות על איבר המין שלו בארוחות ערב; ואז ממשיכה עם בתים שאין בהם אהבה, רק אחריות הורית ותפקוד יומיומי. מה עדיף? הילד שחיבקו אותו כל הזמן וחשקו בו באופן לא מודע, או הילד שקיבל את כל צרכיו אך מעולם לא זכה באותו חיבוק. הבורגנות לפי דפנט פולטת אותנו אל העולם כשאנו מכוסים בשריטות שונות, ואז שופטת אותנו כשהשריטות האלו גורמות לנו להתנהג בצורות בלתי מקובלות, להיכשל, לטעות, לבדוק את הגבולות.

העלילה מתרחשת בתקופת הקורונה, כשפריז נכנסת לסגר. אוסקר מברך על כך שירד סוף סוף מהכותרות, נהנה מפגישות מכורים אנונימיים בזום ואף פותח בשיטת הגמילה בצעדים וגופו מתחיל להשתקם, כשהוא מבין אט אט מה עולל ליחצנית האומללה ומכה על חטא. רבקה, לעומתו, מגלה עד כמה היא אוהבת את העיר דווקא עכשיו, כשבעצם נלקחה ממנה, ומתחילה לשוטט ברחובות, מגלה את אהבתה מחדש ומגששת בהיסוס גם היא את דרכה שלה לגמילה.

קשה להתעלם מהעובדה שאוסקר מזכיר לא במעט את הגיבור הקודם של דפנט, ורנון סובוטקס, עוד פליט אייטיז עם אישיות גבולית. היינו מצפים ממנה להתאמץ קצת יותר ואולי אפילו להמציא משהו חדש.

זואה, היחצנית הנרמסת, מזקקת בדמותה את הפמיניזם הרדיקלי החדש, זה שהפמיניסטיות הליברליות המשעממות יוצאות נגדו וכך בעצם משחקות לידי הגברים. בסופו של דבר, הנשים בוגדות זו בזו, וכאן טמונה הטרגדיה הגדולה.

"אני אקצר בשבילך: אתה בסך הכול מאוהב, אתה גבר לעניין, ההתנהגות שלך ללא רבב, אתה באמת בחור על הכיפאק, ואישה פסיכית ממציאה עליך סיפורים כדי להרוס אותך. בעיה מספר אחת: זה הפזמון השחוק של כל המטרידנים, האנסים ושאר עברייני המין מהמילייה שלך".

פריז היפהפייה, החופשית, המפתה, שאחרי הסגר.

ברור. מחכים בקוצר רוח להמשך עלילות ורנון סובוטקס האגדי.

האם בסוף ההתכתבות הארוכה הזו הם ייפגשו? זה בהחלט אפשרי. דפנט היא ככל הנראה אחת הכותבות הרדיקליות והנועזות בעולם, אבל הספר נחתם באווירת פיוס: מהמי-טו ועד למגפה, הכול נרגע, מסתדר ומונח בשלווה במקומו הנכון. אפילו אצל וירז'יני דפנט, יש עוד תקווה לעולם.