קלובר היא מה שנקרא "דולת מוות". תפקידה הוא ללוות את הגוססים בימיהם ורגעיהם האחרונים, כדי שלא ימותו לבד. את מילות הפרידה שלהם מהעולם היא כותבת בשלוש מחברות היקרות לליבה – חרטות, עצות ווידויים - כי קלובר, גיבורת "אוסף החרטות שלי" של מיקי בארמר האוסטרלית, טובה מאוד במקצועה. היא מצליחה לדובב גם את הקשישים הקשוחים והמרירים ביותר, אבל בעולם החיים היא מסתדרת קצת פחות. בגיל 36, היא מתגוררת בדירה ניו יורקית שהוריש לה סבה, שגידל אותה לבד אחרי שהוריה נהרגו בתאונה כשהיתה רק בת שש, ומלבד כלב, שני חתולים ושכן קשיש וחביב, קלובר לא יוצרת קשר עם אף אחד. אבל אז, כמו בסיפורים הכי טובים, מגיעה שכנה חדשה לבניין.

סוף מעגל/ גרהם נורטון

קל ונעים, במיוחד יחסית לנושא המורבידי.

המסגרת החברתית הבודדה שקלובר מרשה לעצמה נקראת "קפה מוות" – זרים גמורים נפגשים בכל מיני מקומות בעיר כדי לדבר על סופיות וסופניות החיים. חלקם חוששים ממנו, אחרים מצפים לו ויש כאלה שפשוט מסוקרנים, או לפחות ככה הם מספרים. אחד מהם הוא סבסטיאן המוזר, שהגיע מחוץ לעיר ומבקש להתגבר על פחד המוות המוגזם שלו, ואם אפשר, גם לשכור את שירותיה של קלובר עבור סבתו שעל ערש דווי. נוכחותם של סילבי השכנה וסבסטיאן מערערת את בועת הקיום של קלובר, הנאלצת להתחבר אל עולם החיים, כמה נורא.

בין לבין, צצים בספר זיכרונות מילדותה לצד סבה האהוב, שלימד אותה שהמוות הוא בסך הכל חלק מהחיים. הזיכרונות האלה משתלבים היטב בעלילת ההווה המתקדמת (ממש) לאיטה, כשהם צבועים בגוני שמחה ועצב מדויקים. הרגעים הקסומים עם סבא, ביולוג שלימד אותה לצפות בציפורי הסנטרל פארק, נשזרים בכאב הדחייה על ידי ילדי כיתתה, שתמיד ראו בה "המוזרה" והאאוטסיידרית.

לא בטוח שאנו מסוגלים להתמודד עכשיו עם שילוב כזה של קיטש ומוות.

ליאו, השכן הקשיש, שיש לו סטייל וגרוב ברוקליני עתיק, סודות מגניבים, אהבת חיים אינסופית וטונות של אטיטיוד.

"כך האבל מהתל בך — אתה מריח ניחוח קל ומוכר של בושם או רואה אדם הדומה למנוח ברחוב סואן, ובאותו רגע נפרמים כל הקשרים שקשרת בקרבך כדי לשלוט בכאב השְכול בבת אחת".

ברוקלין - קולית, מגניבה, מגוונת ופשוט נהדרת.

אולי. אם בהמשך בראמר לא תיסחף בסנטימנטליות.

המסע של קלובר מעולם המתים אל עולם החיים הוא קיטשי ונוגע ללב בדיוק במידה הנכונה. כמקובל, האנשים הטובים שפגשה בדרכה יעזרו לה להגיע אל מחוז חפצה, אל החופש, השחרור וגם האהבה. "אוסף החרטות שלי" הוא מזון נחמה ספרותי נעים, שבבסיסו נמצאת הקארמה הישנה והטובה – מי שכל חייו רק העניק ונתן לאחרים, יזכה בסופו של דבר באהבה ואפילו בהארה. בעולם שכמו הופך לאכזרי ומרושע יותר מרגע לרגע, אנו זקוקים לנחמה הזו כאוויר לנשימה.