קוראים לה "המילאנזית" והיא היצור היפה ביותר שראה מימי בימי חייו הצעירים, בת השכנים הקלאסית, הילדה ממילאנו, כוכבת ספרו הקצר בעל השם הארוך של אליל הספרות האיטלקית דומניקו סטרנונה, 'החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו'. היא רוקדת על המעקה במרפסת ממול ועלולה ליפול בכל רגע ולמצוא את מותה, כך שמימי המוקסם חולם איך יירד אל השאול כמו אורפיאוס המיתולוגי ויציל את אהובתו אורידיקה, יישא אותה אל פני האדמה. השאול, אגב, הוא מקום מוחשי לגמרי – מעין בור ספיגה הממוקם בחצר ביתו של מימי בן התשע, שלעתים מהדהדים ממכסהו קולות נקישה מוזרים.

צל השרביט/ מאורו קורונה

הסיפור קל ונעים, השפה קצת תובענית.

האישה שאמונה על המיתולוגיה והאגדה בחייו של מימי היא סבתו המופלאה, שבעצם מקדישה לו את כל תשומת ליבה, זמנה ומרצה, מתעלמת מאחיו והוריו ודוברת שפה נפוליטנית עשירה ועסיסית, עתירת קללות וצירופי מילים יצירתיים, שבהמשך מימי יחקור את שורשיה כתלמיד בלשנות באקדמיה.

סטרנונה בונה עולם ילדי קסום ונועז, שבו עלילות קומיקס משתלבות במציאות ופנטזיות רומנטיות עשויות להתגשם. זה עולם שהמתים יכולים לחזור אליו בכל רגע, שבו ניתן לפתור סכסוכים באמצעות דו קרב חרבות, שמושלים בו ערכי הגבורה העילאית והגבריות מהסגנון הישן. אבל המסך שבין מציאות לדמיון סופו להיקרע והילד נאלץ להתמודד עם האמת, עם החיים. במרכז הספר נצרב רגע צלול, טהור, של התבגרות ואובדן התמימות, שאחריו דבר כבר לא יהיה כשהיה.

החלק ה"בלשני" ב"החיים בני התמותה וגו'" מתיש ומפרך למדי, למרות התרגום המבריק של שירלי פינצי לב.

נינה, החברה המתמטיקאית של מימי, שכל כך מבינה אותו וזורמת עם שגעת השפה שלו, עד שגם כשהיא בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר מילדות, הוא לא לוקח את זה יותר מדי קשה.

האהבההציתה אותי אבל מייד שכחתי אותה. לרוב היא הועילה רק כדי לכתוב שירים וסיפורים.

נפולי המקסימה, איטלקית אמיתית, חמה ומחבקת, בכל עונות השנה.

סטרנונה הוא אחד הסופרים החשובים באירופה כיום. כל ספר שלו, ארוך או קצר, הוא חובה.

חיי האלמוות של הילדה במילאנו אינם נמצאים בבור מבעית בחצר, כפי שחשב בילדותו, אלא בתיעוד, באמנות הסיפור. כשאתה כותב על מישהי, אתה מעניק לה חיי נצח. סטרנונה כמעט מזלזל במלאכת הכתיבה, המעניקה ליוצר רגעים כה מעטים ובודדים של סיפוק. אבל לפעמים אחד הרגעים האלה הוא פשוט רגע של הארה, מעין נגיעה של השראה שפשוט עוצרת את הזמן. כשנמצא הביטוי המדויק לתיאור תופעה כלשהי ולפתע הכשל המובנה של השפה בתיאור העולם מפנה את מקומות לתחושת התעלות, למגע השכינה. בנפוליטנית זה בטח נשמע יותר טוב.