היצירה היא החיים והחיים הם היצירה. ככה זה אצל רוברטו בולניו הצ'יליאני, גדול סופרי דרום אמריקה בדור הנוכחי. כל סיפוריו תורגמו ונאספו כעת לכרך אחד, שחלקו האחרון מוקדש לסיפורים שפורסמו רק אחרי מותו. בולניו, אנרכיסט חסר תקנה, מוחק את כל הגבולות שבין הסופר והגיבור, הדמיוני והמציאותי. דמויותיו הן כותבים נועזים, עשויים ללא חת, שמתרחקים ממגדל השן האקדמי וחיים את הפוליטיקה והחברה של ארצותיהם יום יום ושעה שעה. הם גולים ממולדתם וחוזרים אליה, מנהלים יריבויות עזות ורומנים עזים אף יותר, וחיים מתוך תשוקה אדירה אל המילה הכתובה, מסירות ואמונה מוחלטת בכוחה של היצירה לעצב את המציאות שסביבה.

טרילוגיה לא־רצונית/ מריו לבררו

לא קל. הגותי, מעמיק, מורכב, מאתגר.

בולניו הוא ככל הנראה הסופר האייקוני שעסק יותר מכל סופר אחר בדמות הכותבת, בפרסונה הנעה בתוך המציאות ומתעדת אותה, בעוצמת הדמיון האינטלקטואלי שאין שני לה. בין אם מדובר בחבורת גולים דרום אמריקנים בפריז או באנרכיסט בדיוני המשוטט בבואנוס איירס בימי שלטון האימים של החונטה הצבאית – הסופר של בולניו הוא דמות מרתקת שאצלה האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא הכי אישי.

התיאורים גולשים בחופשיות מאנרכיה למיניות ובחזרה והכל מתערבב ומתחבר, נדבק באירוניה ובקריצה. יוצרים כבני אדם, נגועים בסיאוב ובתשוקה ושואפים להכרה, אהבה וחילופי חומרים ושלטון במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

האם הסגידה לדמות הכותבת היא חזות הכל? אני כותב משמע אני קיים? לא רק סופרים מככבים בסיפוריו של בולניו, יש בהם גם אנשים רגילים עם חיים רגילים פחות או יותר, ואפילו כאלה שקוראים פילוסופיה. למרבה הצער, הם פחות מעניינים מהסופרים.

הנרקומן שחוזר לעיירת הולדתו כדי להיגמל ולנוח, הולך לחוף הים ועוסק בבהייה אינטנסיבית בטיפוסים השונים. ניקוי הגוף והנפש כחווית זן מטהרת, ממקדת ורוחנית מאין כמותה.

הוא לא האמין בדבר פרט לאמנות ולמדע. משמעות השילוב של האמנות והמדע הייתה בעבורו העבודה. אלוהים והמזל היו האמנות. הנצח והמבוכים היו המדע.

אפשר לקרוא את הסיפורים של בולניו כספר מסע: עם הגולים הדרום אמריקנים בפריז וברצלונה, ואז חזרה למכסיקו סיטי, בואנוס איירס וסנטיאגו. אינסוף טיפוסים, אינסוף סיפורים, אינסוף מלחמה ואהבה.

האם נותרו עוד כתבים של בולניו שטרם תורגמו לעברית? בואו נקווה שכן.

גם כשהוא מסתפק בכתיבת פרגמנטים לכאורה תלושים ונטולי הקשר, משהו מצליח לעבור ולגעת. כי איך שלא תסתכלו על זה, הכתיבה עצמה וירטואוזית ואלוהית - יש בה רזון אקזיסטנציאליסטי של מוות המלווה את החיים כצל קבוע, ומעט מאוד נחמה. רוברטו בולניו אף פעם לא גורם לנו להרגיש טוב. הוא תמיד גורם לנו לחשוב.