קלרה היא ח"מ, חברה מלאכותית, אנדרואידית שנועדה להקל על נטל הבדידות של נערה צעירה, ג'וסי בת ה-12, בעתיד קרוב שבו הלמידה מתבצעת רק מרחוק והילדים בודדים ועצובים, סובלים מקשיים חברתיים. קלרה היא תלמידה מופלאה של נפש האדם, קודם כל כי זה התכנות שלה, אבל גם כי יש בה משהו חריג שלא אמור להיות שם – סקרנות אינסופית, רגישות וחמלה. ב"קלרה והשמש" הנוגע ללב של קאזואו אישיגורו, אנחנו לומדים את נפש האדם יחד איתה, תוך שאנו תוהים על מה שהופך אותנו לאנושיים, על מותר האדם מן המכונה, וזה יפה עד אין קץ. ג'וסי לוקה בתסמונת גנטית קשה כתוצאה משדרוג שלא עלה יפה, ילדה מיוחדת לאנדרואידית מיוחדת, בקשר מיוחד, שאישיגורו מתאר בטכניקה הבלעדית שבה הוא שובה את ליבנו, שאותה אפשר לתאר בקווים כלליים כ"הו לא, משהו נורא עומד להתרחש; טוב, בעצם אולי לא עכשיו". אנחנו תמיד מצפים לרע מכל וליבנו עולה על גדותיו כשאיכשהו הדברים מסתדרים כאילו מאליהם, במגע קסם ספרותי שכזה.

אמילי הנצחית/ אם. ג'יי. ויטון

פשוט ונעים, אך לא מתיילד.

למה קלרה והשמש? כי הח"מים פועלים על אנרגיה סולארית וכעת, בביתה החדש בכפר, עם ג'וסי, אמה וסוכנת הבית הקשוחה, לקלרה יש את כל אור השמש שיכלה לדמיין, מה שיוצר את השלב הבא והמרהיב באבולוציה המואצת שהיא עוברת – חשיבה מיסטית על כוחן המופלא של קרני החמה. זה קצת מופרך, אבל מאוד נעים וגם, איך לומר, פשוט מחמם.

קלרה היא גם מכונה וגם ילדה, ואישיגורו מצליח לשלב בעדינות ובחוכמה את הדיוק הדיגיטלי עם התום הילדותי, את הלמידה המהירה והחקרנות האינסופית עם הנטייה לסיכונים והשאיפה לחצות גבולות, פיזיים ומנטליים כאחד.

כי החלק המופרך והמיסטי של הסיפור הוא לפעמים קצת מוגזם. אחרי הכל, זו יצירת מד"ב ולא פנטזיה רוחנית.

כריסי, אמה של ג'וסי, אישה חזקה ועצמאית שתעשה הכל עבור בתה. העתיד הקרוב, נעים לגלות, הוא נשי ועוצמתי ביותר.

תקווה. המנוולת הזו אף פעם לא עוזבת אותך לנפשך.

על גבעת סולסברי היפהפייה, האתר החביב על אישיגורו עוד מאז "שארית היום" הקלאסי.

כן. ונחמד לגלות שאישיגורו חזר לעצמו אחרי המבוכה המסוימת של "הענק הקבור" החלש.

הייעוד האמיתי של קלרה מתגלה רק בשליש האחרון של הספר, והוא גורם לנו לחשוב על המשמעות של להיות אנושי, של להיות בחיים, של גוף, נפש ונשמה. יצור מלאכותי, אפילו אם ניחן בתודעה נדירה ותובנה עילאית, הוא עדיין מכונה, ואולי טוב שכך.