ז'וזף שימל גר בדירה קטנה בשדרות שאול המלך בתל אביב, סמוך לפינת אבן גבירול, ככל הנראה המקום הרועש ביותר ביקום. לאחר שפוטר מעבודתו כמרצה זוטר במחלקה הכושלת לתרבות צרפת באוניברסיטה, שימל מקדיש את זמנו לטיולים עם הכלב דמוי התחש שלו, פוקסי, במרחב העירוני שסביבו, תוך קיטלוג אינסופי של ההומלסים, הנרקומנים ושאר הטיפוסים המאכלסים את הלונדון מיניסטור. הוא מתעכב על כל פרט ופרט בהופעה, בחיתוך הדיבור, נכות קלה, זעקה אילמת, קריאה לעזרה. בשפה המינימליסטית הכבר-קלאסית של אורלי קסטל-בלום, הכותבת התל אביבית הגדולה מאז יעקב שבתאי, כל זה הופך לשירה צרופה שהיא עונג עילאי, הפואטיקה של האנושיות ברגעיה הדלים ביותר.

החמדנים/ ירמי פינקוס

חוש ההומור האכזרי של קסטל-בלום מצליח להקליל הכל.

בצר לו, ז'וזף הופך למלווה של עולים חדשים מצרפת בחודשים הראשונים שלהם בישראל, מראה להם את נפלאות החיים בלבנט ומדריך אותם בסבך הבירוקרטיה המקומית. הוא לא רואה בעיסוק החדש פחיתות כבוד – שימל הוא איש צנוע מאוד, כמעט נזירי, צופה ומתעד מהצד, ומקצועו המבוקש פותח בפני קסטל-בלום שדה שלם ומרהיב של טיפוסים משונים. הביוטופ שלה רק הולך ומתרחב להנאתנו, כשדרכו משתקפים פניה של ישראל מודל 2022 – מקום של קפיטליזם חזירי, דארוויניזם חברתי ופערי מעמדות מחרידים. מדינה של איש איש לנפשו, שבו החלש נזרק החוצה חסר אונים. ביוטופ הוא סיפור של מפלה, של קריסה והרמת ידיים מול הצדדים הקטנים ביותר של הקיום העירוני, ספר שהייאוש בו עמוק והחמלה נדירה.

המבט הממזרי והמרושע של קסטל-בלום, גאונה מזהירה וחפה מסנטימנטליות, מאפשר לגיבור שלה להישאר פאתטי גם כשהוא חוגג ניצחון זמני לכאורה על החיים והופך לאחד העשירים הצרפתים למחצה שתמיד כל כך קינא בהם. זה לא עניין של כסף ורכוש, אלא של אישיות וגישה.

פה ושם המופרכות העמוקה של הסיפור קצת עולה על גדותיה והופכת למגוחכת. לסופר אחר, אולי לא היינו סולחים על זה.

סופי, עורכת הדין הנכלולית שמעסיקה את שימל בשירות הצרפתים - תמנון עסקי עתיר הקשרים ורב יכולות, שרק היא ושכמותה יכולים לשרוד את התקופה הבלתי אפשרית שבה אנו חיים.

לאט לאט אני משתקם ומתאקלם. כלומר, משכיח את הבלתי נסבל, וודאי שלא מעז להתחבר לעצמי.

למרות הכל ואחרי הכל, תל אביב. כי אין לנו עיר אחרת.

תמיד. אורלי קסטל-בלום היא גדולת הדור, ענקית רוח נערצת, האחת והיחידה.

ביוטופ הוא מחזה אבסורד שבו קסטל-בלום מותחת עד לקצה את האימה שבקיום התל אביבי. למה אנחנו נשארים פה, בין עיי החורבות של עבודות הרכבת הקלה לבין יוקר המחייה המטורף? הספר הזה הוא יצירת מופת נדירה על האנשים השקופים, המובסים, אלה שוויתרו מזמן, ובסופו נותר רק להודות: הם פשוט צודקים.