אדם אמור להיות מאושר. לכאורה יש לו הכל. הוא מעצב גרפי מצליח עם אישה מקסימה בנישואים פתוחים, ומאהבת צעירה ומקסימה לא פחות. הוא גר במרכז תל אביב ויש לו סטודיו חמוד בדרום העיר, הוא נראה טוב, יש לו חברים. יש לו הכל, אבל אין לו כלום. גיבור סיפור הצלחה, הנובלה החדשה של רינת שניידובר, רוצה למות. הוא עומד על גג בניין פנורמה הסמוך לסטודיו שלו ורוצה לקפוץ למטה, כשתמונות שונות מחייו חולפות בראשו בסדר אקראי. כן, הכל בסדר, דבר לא חסר – אז מה? בדרכה הרזה והשרירית, מחווה לאקזיסטנציאליזם הקלאסי של אמצע המאה ה-20, שניידובר שולחת את הגיבור המיוסר והמפונק שלה בעקבות הגביע הקדוש של המאה ה-21 – חיפוש המשמעות. למה אדם רוצה למות? באמת לא ברור, אין סיבה מספיק טובה, אבל אם בכל זאת מתעקשים, אלה החיים עצמם, עם כל הפרטים הקטנים והמעצבנים שבהם, אלף המטלות הבלתי נסבלות שמהן מורכב היומיום, שמוציאות את החשק, שמותירות אותו מרוקן וכועס. זו הסיזיפיות הנוראה של יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, פעולה ועוד פעולה. למי יש כוח?

שמיים מגינים מעל/ פול בולס

למרות הנושא הכבד לכאורה, הכתיבה של שניידובר קלה, קצרה ומאוד מדויקת.

בשביל מה צריך את כל זה? מה זה נותן? אלו שאלות שאנו לא עוצרים וחושבים עליהן, כי אם היינו עושים זאת אז אולי, כמו אדם, לא היינו רוצים להמשיך, היינו מעדיפים שזה ייגמר. כולנו רובוטים קטנים של שגרה וחרדה, מנהלים את חיינו בקדחתנות נמרצת כדי שלא ניאלץ לעצור ולחשוב, כי שם פעורה התהום שלתוכה אדם מבקש לקפוץ.

אדם הוא טיפוס דכאוני הנמצא בטיפול פסיכולוגי ונוטל תרופות – האם זו הסיבה לכך שהוא רוצה למות? לא בהכרח. בדרך המיוחדת שבה שניידובר מציגה את הדברים, אפשר להבין שלאדם אולי יש הכל, אבל הוא לא מצליח לשמוח בדבר. ומעבר לכך, הוא פשוט צודק - הכל באמת נורא סתמי.

בכל זאת, ספר שלם על התאבדות. לא כיף בימים עגומים אלה.

אלה, המאהבת של אדם. עורכת דין מצליחה, יפהפייה, חכמה, מיוחדת, שבוחרת להיות "האישה האחרת" וזה הכי לא מובן מאליו. דמות חידתית ומורכבת, שאולי אפילו מגיע לה ספר משלה.

ממילא לא נהנה מההליכה בעיר או בים. הכול היה תמיד אותו הדבר. אנשים כבר לא הסתובבו ברחובות והביטו באחרים בסקרנות או בעניין. אנשים היו שקועים בטלפונים שלהם. נסגרה התקווה לאינטראקציות לא צפויות. נעצמו העיניים.

דרום תל אביב, ששניידובר מתארת נפלא, בין טינופת ליופי, בין יצירה לחורבן, בין יום ללילה, בין חיים למוות.

ברור. שניידובר גדלה, פורחת וצומחת מספר לספר. סופרת שחובה, ואפילו חשוב, להמשיך ולעקוב אחריה.

ומה בסוף? הוא קופץ או לא? האמת, זה לא ממש משנה. נטילת החיים הזו שאליה הספר חותר בעוז היא התאבדות מפונקת של משועממים, אבל היא מפנה אותנו אל תופעה שאולי לא נחקרה מספיק מחוץ לתיאוריה האקזיסטנציאליסטית – אימת הריק, הוואקום העצום הזה שנפער באמצע החיים ובולע הכל, את כל מה שיש, אפילו אם זה אכן שווה ומוצלח לכאורה ולא צריך יותר מזה. אז כן, צריך יותר מזה, רק שלא ברור מהו הדבר הזה שחסר, שבהיעדרו קל יותר לפרוש מהמשחק. הסטואיקונים טענו שהמוות הוא שטוען את החיים במשמעות, שהסופיות שלהם היא זו שמניעה אותנו לפעולה. שניידובר מצליחה לקחת את הרעיון הזה עד לקצה, ואפילו לגנוב הצצה חטופה אל מה שמעבר לו.