דפי ורענן מחליטים ללכת לסדנת טנטרה בעקבות המלצת חבריהם הטובים קובי וקרן, שהפעילות המבורכת הזו, לדבריהם, עשתה נפלאות לקשר ביניהם ובעצם החייתה אותו מחדש. כך נפתח "סיפורים מן הפרידה", הקובץ החדש של שירי ארצי, שעוקבת בסבלנות אחר שרשרת תמונות שגרתיות עד מכאוב בתהליך פוסט גירושין – איך מספרים למשפחה המורחבת, מה זה טינדר, איך עושה גרוש טרי והאם שווה לוותר ולחזור לחיות ביחד. משבר אמצע החיים נוגס בגיבורינו בכל פה, אותה ריקנות גדולה של "מה, זה כל מה שיש?". ארצי מצליחה גם להיות בתוך המבוכה העצומה הזו ולהבין אותה, אך גם לגחך עליה קצת מבחוץ, מודעת לבנאליה של להיות כמו כולם, ובכל זאת מנסה לחלץ מהלא-כלום המהדהד הזה איזו אמירה קיומית לא צפויה. הסיפורים, בהתאמה, מצליחים פה ושם להפיק רגש אותנטי כלשהו – עצב או חיוך מריר – ולפעמים הם פשוט, איך לומר, בנאליים בעצמם.

בלתי שבירים/ ליסה בר

נעים לקריאה וזורם.

שני סיפורים אחרי הפרידה מגיעה "חתונה על המפלים", הנובלה שבמרכז הקובץ, ובה הגיבורה בעלת השם הארכאי פועה נוסעת לחתונת בת דודתה בקנדה רגע אחרי שנפרדה מבעלה. הסנטימנטליות זולגת מבין המבעים השונים של פועה ללא שליטה וללא אבחנה, כשהיא משפריצה דמעות לכל עבר, מביכה את עצמה ולפעמים גם אותנו. לפרקים זה מרגיש כאילו גם ארצי עצמה לא מצליחה למשול ברוחה הכותבת ומעמיסה עוד ועוד רגעים סוחטי דמעות, כמו בודקת כמה עוד נוכל לסבול.

העברית של ארצי חדה ומלוטשת, מצוחצחת ובוהקת, חולפת מעל שלבי האבל וההיפרדות כסכין חדה, מבתרת קרביים. הפאתטיות האינהרנטית של המצבים השונים, לצד הכישלון העמום שמהדהד תמיד בעורף ההכרה, מתגבשים יחד למעין זהות פרודה קולקטיבית, אך עם זאת יייחודית ומובחנת, האומדת ללא הפסקה את המרחק שבין הביחד לבין הלבד ומתכנסת אל תוך עצמה בדממת מוות, שכולה בדידות ואובדן עמוק.

עודף סנטימנטליות ונטייה לקלישאות. זה שזה נכון לא אומר שזה לא מטריד.

גיבורת "טינדר", הסיפור השני בקובץ, שמתנסה לראשונה באפליקציית ההיכרויות המאתגרת, שמסמלת יותר מכל את המעבר לחיים חדשים - דמות עגולה, נפלאה, שכולה סתירות וניגודים. אישה שמחליקים ימינה מיד.

תמיד היא רצתה לכתוב, וגם כשכתבה אמרה לי לפעמים שהיא רוצה לכתוב, כאילו שיש איזו כתיבה אחרת, כתיבה נוספת, עמוקה יותר או גבוהה יותר, בלתי מושגת, מילים שקופות שחמקו ברגע שגלופותיהן הוטבעו בדף, מותירות עליו רק את קליפותיהן.

להתחיל בלב תל אביב, לסיים בפרברי השינה. כמו החיים עצמם.

כן. נשמח לקרוא עוד רומן של שירי ארצי. בהחלט הגיע הזמן.

לבסוף, בלית ברירה, חוזרים להיות ביחד, מובסים אך מלאי תקווה, בוחרים בטוב ובמוכר אפילו אם הוא קצת משעמם, כי האלטרנטיבה מסוכנת מדי, זרה מדי. ברגע הזה, רגע החזרה, הגיבורה נזכרת בהרפתקה הפרועה ביותר שחוותה במהלך ההפסקה שלקחה מהנישואין – לילה אחד של תשוקה לוהטת שבילתה במחיצת אישה אחרת. "אסור למות בלי שחיים קודם" היא מפריחה אמירה נבובה אחרונה וחוזרת לחיים האמיתיים. אז ככה זה, כולנו קלישאות מהלכות וזה בסדר – תמיד נהיה קצת פחות מיוחדים ממה שאנחנו חושבים.