סטודנטית לספרות בת 22 מסתבכת ברומן עם סופר מוכר ומצליח, המבוגר ממנה בשנים רבות, נשוי לאישה בהיריון מתקדם. לכאורה זה עוד רומן מאי-דצמבר ספרותי טיפוסי, אבל בעצם יש כאן סיפור אחר לגמרי: ב"כישרון דיבור", ספרה החדש, מצליחה שרי שביט ליצור את רגע הקסם שחיכינו לו מאז שעלתה על במת הספרות המקומית – בעדינות ורגישות היא מתיכה את השפה השירית האהובה שלה את תוך ספר פרוזה מיוחד, מהפנט בעברית שלו, משהו שלא דומה לשום דבר אחר. זה קצר, מדויק, נוגע וכובש, קצת כמו שיר טוב, אבל בעצם הרבה מעבר לכך - נובלה הדוקה, סגורה ומושלמת מאת אחת הכותבות הכי חדות ומוכשרות שיש כאן.

ההסכמה/ ונסה ספרינגורה

ממש לא כבד, אבל מי שיש לו בעיה עם שפה שירית עלול להסתבך פה ושם.

זה מתחיל בנסיעה אל המדבר. היא נוסעת לבקר את קברי הוריה, הוא תופס טרמפ בדרך לריטריט כתיבה מבודד. זו לא סתם נסיעה, משהו קורה שם, משהו זורם ביניהם, משהו שיחכה עוד עשרים שנה עד שהיא תוכל לדבר עליו, לכתוב אותו, לעבד אותו לסיפור, למכתב, לחיבור, שכבר מעודכן לשפה החדשה והאמיצה של עידן ה-#metoo. עכשיו כבר ברור שדברים כאלה לא צריכים לקרות, שמשהו פה לא נכון ולא מאוזן, שיש כאן, בסופו של דבר, סיפור של ניצול ופגיעה, לא רומנטיקה של לבבות ורדרדים ושירי אהבה מתקתקים.

למערכת יחסים כזו יש קו עלילה כמעט צפוי מראש – היא מגישה לו סיפור פרי עטה לקריאה, הוא מחמיא לה וממסמס את הגנותיה, היא מתמסרת. אבל יש כאן עוד רובד, עמוק יותר, של יתמות: הוא איבד את אמו רק חודש לפני כן, היא ילדה יתומה שגדלה בבתי אומנה, והקשר שלהם הוא הזדקקות של הנפש לא פחות מאשר של הגוף/ המשיכה בלתי ניתנת לעצירה.

פה וש יש בספר רגעים קרינג'יים למחצה של "מה זה הדבר הזה" ("מי אתה מי אתה מי אתה... מי אני מי אני מי אני"). החוויה בהחלט משונה.

המספרת היא כבר סופרת מוכרת ומצליחה בפני עצמה, והמבט שלה על דמותה בת ה-22 הוא כל מה שרצינו לדעת על הבשלה, הגעה, השלמה ונינוחות בתוך עצמך.

"מה הגוף שלך יודע. דברים שאני לא. אולי לאחוז בכל הכוח להתאגרף עם הזרועות להניף אגן מול העולם לעמוד בלי נוע, להשתהות, להשתלט על חלל החדר".

סדנת ויפאסנה במושב נידח בערבה. קצת זמן לחשוב על זה בשקט.

שרי שביט היא דמות מעניינת וסופרת מרתקת. מסקרן לדעת מה יהיה הדבר הבא אצלה.

ב"כשרון דיבור" מצליחה שביט להנגיש את השפה השירית לחובבי הפרוזה הנוטים להירתע ממנה. השפה חושנית, גולשת, מלטפת, מתאימה עצמה לחדוות הגילוי של הגוף הצעיר, הנכבש. ואז היא לוקחת צעד אחורה, ובאופן יותר פרוזאי ומדויק צופה ממרחק השנים בצעירה שהייתה פעם. לא כועסת, לא שופטת, מכילה.