פטריק מלרוז כבר בן 30. אחרי שהעביר את שנות ה-20 שלו בתוך ענן סמיך של סמים מעולים, הגיבור האהוב של אדוארד סנט אובין מגיע לפרק השלישי בסדרה כשהוא פיכח לחלוטין בעקבות שורה של מוסדות גמילה יוקרתיים. לראשונה מאז ילדותו המיוסרת, הוא נאלץ לחוות את העולם ללא כל מיסוך או פילטרים ועבורו זה קשה מנשוא. למרבה האימה, בן האצולה האנגלי שלא עשה שום דבר פרודוקטיבי בחייו, חיסל את מרבית חסכונותיו וכעת אולי אפילו ייאלץ לחפש עבודה כאחד האדם. את ההתמכרות לכימיקלים באייטיז החליפה לזמן מה בניינטיז התמכרות למין, שהותירה אחריה שורה של אקסיות עצבניות, וחלק מהן פטריק ייאלץ לפגוש במסיבה שהוא מוזמן אליה, בהשתתפות הנסיכה מרגרט בכבודה ובעצמה. המסיבה הזו, העומדת במרכז הספר "מעט תקווה", היא אכן אירוע אפי בלתי נשכח לפנתיאון.

לס/ אנדרו שון גריר

קליל, שנון ומשגע - אך רב משקל במובן הרגשי.

אובין עוקב בסבלנות אחר שלל האורחים המוזמנים למסיבה, מעתיר עוד ועוד שמות ותארים עד שכבר לא ניתן לקבוע מיהו מי ומה הקשר בין הידוענים השונים לבין עצמם - וזו בעצם המטרה, כולם אותו הדבר: עשירים, מושחתים, הוללים, עצלנים, מפונקים, מתנשאים, ומרושעים עד אין קץ. התוצאה היא סאגה בלתי נגמרת של רכילות דביקה וטינופים הדדיים, דיאלוגים נוטפי ארס וסודות צהבהבים, שכולם עונג מציצני טהור וצרוף.

כשפטריק עצמו צץ ועולה שוב מבין שלל הטיפוסים, הוא מגיש מופע מרשים ומרתק של התחשבנות עם העבר ועם טראומת הילדות שריסקה את חייו והפכה אותו לשבר כלי מסומם. הוא מספר את הסיפור כולו לחברו הטוב ביותר ג'וני, בכנות מוחלטת שיש בה עוצמה אדירה. פטריק מקלף מעצמו עוד שכבה בלתי נראית של ציניות וריחוק ונראה אנושי יותר, חשוף לגמרי, נטול הגנות מול העולם. עכשיו זה פשוט הוא עצמו נטו, וזה כל כך יפה וטהור ונקי, שהנשימה נעתקת והלב יוצא אליו.

זה ספר שחלק ניכר ממנו מוקדש לשיחות נבובות ומתחכמות בין אנשים בלתי נסבלים. קחו בחשבון.

ג'וני, החבר הטוב. כשפטריק מספר לו את סיפור הטראומה מילדותו, ג'וני מודה לו. פטריק אומר שהווידוי הוא סתם מעמסה שהפיל עליו וג'וני משיב: זו לא מעמסה, אלא כבוד עצום. כל אחד מאיתנו צריך חבר כזה.

"ויתרתי על סמים כשההנאה והכאב נהיו בו-זמניים ובאותה מידה כבר יכולתי להזריק לעצמי את הדמעות שלי".

דאונטון אבי, אם יזמינו אתכם.

גם לסדרת פטריק מלרוז המופלאה וגם לכל דבר אחר שאדוארד סנט אובין כתב או יכתוב.

"מעט תקווה" הוא הספר הקליל והמשועשע יחסית בסדרה, בגלל העיסוק הנרחב בסביבתו החברתית של פטריק, מהלך שמוציא אותו מתוך ראשו המיוסר והופך אותו לצופה במחזה האבסורד של חייו. אובין מדמה את נקודת המבט הזו למאוורר תקרה המשקיף אל החדר השוקק שמתחתיו. יש בה משהו עצוב וקצת מנותק, אבל גם פרספקטיבה, עומק וחוכמה אינסופית. רציתם את פטריק האמיתי, נטול הסמים? קיבלתם. עכשיו תתמודדו עם האמת המחרידה שלו.