ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
בעברית וירטואוזית, סמי ברדוגו מסתיר הרבה יותר משהוא מגלה
תקציר מנהלים
אחיו הגדול מסתגר בביתו ועלול לפגוע בעצמו - "סכנה לאירוע אובדני", אומר לו קצין המשטרה. וכך הוא נאלץ לעזוב את חדרו בבית הכפרי הנידח בצפון ולעשות את כל הדרך אל האח במרכז הארץ, ואל זכרונות הילדות המוזרה שלו עם אחותו הגדולה ואחיו הקטן, הילדים שגדלו עם פגם גנטי משונה שיש להסתיר, שמכונה "שבר ענף ירוק", גידול מוזר המחובר לצלעותיהם, וגם מסתירים סוד נורא מהעבר, הקשור למותו של אחיהם החמישי לפני 33 שנים. גם האחות והאח יגיעו לביתו של הבכור וזו תהיה פגישתם הראשונה מזה 17 שנים, אירוע טעון העומד במרכז יצירת מופת אניגמטית של אחד מגדולי הסופרים בישראל של ימינו, הכותב בעברית פלאית שאין דומה לה.
כמו מה זה
היה היתה/ יעל נאמן
קל/כבד?
כבד עד כבד מאוד. למיטיבי קריאה בלבד.
למה כן?
המספר, בן דמותו של ברדוגו, שונא את מלאכת הכתיבה ומזלזל בה, באי יכולתה לתאר את העולם, בשרלטנות שלה. תראו, המלאכה העלובה הזו אפילו לא מצליחה לפרנס אותו והוא נאלץ לעבוד כמוקדן בחברת "נטלי". הכתיבה לעולם לא תצליח להעביר אלינו את המציאות כהלכה, משהו בה פגום, משהו חסר - יש בה כשל מובנה וידוע מראש; וזה כל כך אירוני: הכותב הנערץ והפנומנלי הזה, וירטואוז נדיר של מילים, שהתיאורים שלו נוגעים בנשגב ובנקלה בעת ובעונה אחת - האיש הזה מתעב את מלאכתו ובז לה. ואולי בעצם זה בדיוק מה שהופך אותו לכזה ענק עכשווי.
למה גם כן?
קשר סמוי מהעין מחבר בין האחים וגם מרחיק ביניהם. ברדוגו מפזר חידות לאורך הסיפור, מסתיר הרבה יותר משהוא מגלה ומכריח אותנו לחשוב על מהות הקשר שבין אחים ועל משפחה. הם נולדו בבית מהמעמד הבינוני-נמוך ממוצא צפון אפריקאי. הפגם הפיזי המשותף כופה עליהם זרות כלפי העולם וחיבור רב עוצמה המדביק ביניהם בעווית. ברגע שהם יכולים להשתחרר מזה - הם ניתקים זה מזה כמעט מיד.
למה לא?
בואו נגיד שהמספר אינו חובב גדול של נשים ושל אשכנזים, בתיאורים שפה ושם נוטים מעט אל המטריד.
דמות לקחת
מריאנה, האישה שבביתה הצפוני מתגורר המספר, בחינם, היחידה שהוא מחבב ממש, אך באופן הכי אפלטוני, כמובן. דקה וארוכה, אצילית ומרוחקת, מריאנה היא מעין מוזה, או לפחות דמות המאפשרת את מלאכת היצירה. גם אצלה וגם אצל המספר המתגורר בחדר שמעליה באים לבקר גברים מזדמנים לשעה קלה, ונעלמים מיד, מותירים את המקום הנכון לקשר החשוב באמת, שבין מעין פטרונית של האמנות לבין האמן אכול התיעוב העצמי.
משפט לקחת
"ספרות שייכת לבני אדם שאינם יכולים להימלט מגורל חייהם. אם יאמצו אותה לעצמם יוכלו להפוך את הסיפורים שלהם לתקווה מעשית".
איפה קוראים?
הגליל, הגולן וצפונה. הכי רחוק, הכי מבודד. תנו להתרכז בבקשה.
נחזור לעוד?
בוודאי. ברדוגו מתייצב במרכז השורה הראשונה של סופרי ישראל, והוא לא יזוז משם בקרוב.
השורה האחרונה
"כולנו החמישה" הוא ספר מתעתע, זדוני, אפילו קצת מרושע, שאינו מתמסר לקורא בקלות. יש בו הרבה יותר שאלות מאשר תשובות וגם כשנחשוב שאנחנו יודעים משהו, בכלל לא ברור אם זה הדבר הנכון. אבל השאלות הפתוחות האלה הן גם הגדולות והחשובות: הגירה, זהות מזרחית, לאומיות, מיניות, מגדר, משפחה, חברה, מעמד, ספרות, יצירה, כתיבה. ומעבר לכל הדיון המעמיק והחשוב הזה שורה איזו קריצה זעירה, כמעט בלתי מורגשת - אל תקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות, אנחנו רק אורחים פה, מול האחו הצפוני היפה והיער שמאחוריו. למענכם ולמען בריאותכם: לסו לקרוא ולכתוב כמה שפחות - ולנשום כמה שיותר.