ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
ספר עם שני גיבורים שכמו חיים בגלקסיות נפרדות
תקציר מנהלים
הוא יכול להיות סבא שלה, אבל זה לא מפריע לה בכלל. אליס, עוזרת עורכת צעירה בהוצאת ספרים ניו יורקית נחשבת, נקלעת לרומאן מאי-דצמבר סוער עם עזרא, סופר קשיש, מפורסם, עטור פרסים ומקסים באופן שלא ניתן לעמוד בפניו. "א-סימטריה", ספרה של ליסה האלידיי, הוא מהבכורות המדוברות בספרות האמריקנית בשנים האחרונות, בזכות הכתיבה המרשימה, אך לא פחות מכך בגלל שהאלידיי עצמה ניהלה רומאן דומה עם פיליפ רות האגדי בערוב ימיו. למה א-סימטריה? כי אליס ועזרא אינם הגיבורים היחידים של הספר. נמצא פה גם עמאר, כלכלן אחרי דוקטורט, שטס מניו יורק ללונדון ומתכנן להמשיך ממנה לאיסטנבול ואז לסולימניה, עיראק, שם נראה לאחרונה אחיו הבכור, לפני שנעלמו עקבותיו. לשירותי הבטחון בנמל התעופה היתרו כל זה נראה קצת חשוד, אז עמאר הופך למה שנקרא "מעוכב". הוא פשוט יושב ומחכה, ובעיקר חושב.
כמו מה זה
התשובות/ קתרין לייסי
קל/כבד?
קליל יותר בחלקים של אליס, פחות בחלקים של עמאר.
למה כן?
עמאר הוא הכלכלן המושלם – תמיד צופה צעד אחד קדימה, חי את מחר במקום את היום, חרדתי, וממש כמו סיפורה של ליסה, כתוב באופן יפה עד כאב. אבל מה הקשר? הוא יתגלה אט אט, הרחק בהמשך.
למה גם כן?
עזרא מבקש מאליס לא להיות סנטימנטלית, אבל הדרך שבה היא מתארת את הנגיעות הרכות וחילופי השנינויות ביניהם פורטת על נימי הרגש העמוקים ביותר, ממש כמו הטלטלות והסערות שחווה משפחתו השסועה של עמאר בין מזרח למערב. אנחנו מוקסמים מהסופר שכבר ראה הכל ויותר מזה – יודע לתאר את כל מה שראה בכישרון עילאי שלא ניתן לאף אדם אחר; אבל אנחנו גם אחוזי חלחלה מהמתחולל בעולמו של עמאר, שכמו נמצא בגלקסיה אחרת.
למה לא?
לא היינו מתנגדים לקרוא ספר שלם באורך מלא על אליס ועזרא, ושעמאר יחכה לספר אחר, "חשוב" ופוליטי יותר.
דמות לקחת
זייד, דודו של עמאר, שכל כך רוצה שאחיינו יישאר במולדת ויעזור לשקם אותה, אך משקף בדמותו את הטרגדיה של האומה כולה.
משפט לקחת
"החיים הם רצף של אירועים אקראיים. גם מה שלא נראה לך אקראי הוא בעצם אקראי".
איפה קוראים?
ברור שניו יורק. עדיף על סולימניה.
נחזור לעוד?
בוודאי. אם זאת הבכורה של האלידיי, אפשר רק לדמיין אילו קסמים היא תפזר עלינו בהמשך.
השורה האחרונה
הספר מסתיים בראיון שמעניק עזרא לתוכנית רדיו אחרי זכייתו בפרס נובל: טקסט מפויס, שעוקב אחר תחנות חייו ולא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. סופר, לדבריו, הוא אדם שיש לו סבלנות להתבונן בחיים ואז לכתוב עליהם שוב ושוב, עד שזה מצליח. לליסה האלידיי זה הצליח כבר בפעם הראשונה.