ליליאן באה מחור שחור כלשהו באמצע שומקום אמריקה והתקבלה כתלמידה מצטיינת על מלגה מלאה לתיכון יוקרתי לבנות עשירים, שם פגשה בחברה הכי טובה שלה, מדיסון, היורשת הצעירה והיפה לאימפריית מרכולים דרומית. כשבכליה של מדיסון מתגלה קוקאין, אביה משלם לאימה של ליליאן סכום נכבד כדי שתיקח עליה את האשמה. ליליאן מגורשת אחר כבוד מגן העדן בחזרה לעיירת הולדתה המצחינה ולחיי עבודות מזדמנות ונטולות עתיד. אחרי 12 שנים, בגיל 28, ליליאן מקבלת מכתב ממדיסון המזמינה אותה לאחוזתה המפוארת בטנסי כדי להציע לה עבודה כאומנת לשני ילדיו מנישואים קודמים של בעלה, סנtטור המיועד לתפקיד מזכיר המדינה, שאולי פעם אפילו יהיה נשיא. רק עוד עניין קטן: לצמד בני העשר יש בעיה קלה, שאפשר לכנות אותה על-טבעית, בלי ספוילרים, ולכן לא ניתן לשכור עבורם אומנת מקצועית, אלא רק את בת הברית ושותפת הסוד הנצחית ליליאן.

איילין/ אוטסה מושפג

קליל ומשגע, גם בחלקים הכאילו רציניים.

ליליאן היא בערך האדם הכי מיזנתרופי ואנטי סוציאלי שיש, אין לה שום מושג איך לטפל בילדים או אפילו איך לגשת אליהם או לדבר איתם. אבל עכשיו, כשהאחוזה החלומית פתוחה בפניה על כל אוצרותיה ותפנוקיה, אין מצב שהיא תסרב. וחוץ מזה, הילדים המשונים האלה נזנחו על ידי אביהם אחרי שאימם התאבדה וגרו אצל סביהם התשושים, כך שכעת הם שונאי אדם אפילו יותר מהאומנת המיועדת שלהם. זו אהבה ממבט ראשון.

כי אולי חתיכת טראש אמריקני מעולה זה בדיוק החומר המתוק והממכר, מזון הנחמה שאנו זקוקים לו בימים טרופים ונטולי ודאות אלה.

"אין מה לראות פה" הוא ספרו השני של קווין וילסון, האיש שכתב את "משפחת פאנג" הגאוני, מהבכורות המרשימות והמבריקות בספרות האמריקנית במאה הנוכחית. האם וילסון עובר בהצלחה את מבחן הספר השני? במילה אחת: לא. בחמש מילים: אבל זה לא כזה נורא.

אליסון היא כאילו הבארבי המושלמת, בלונדינית זוהרת, מרוחקת ובלתי מושגת, אבל היא חכמה, ערמומית, מחודדת כסכין, ויש לה צד אפל מבעית ומבריק.

"הרגשתי כאילו אלה כבר לא החיים שלי. אלה חיים של מישהי אחרת. החלטתי שפשוט אחיה בתוכם ואראה אם מישהו ישים לב, ואולי הם יהפכו לשלי. אולי אני אוהב את החיים האלה".

נאשוויל, טנסי והסביבה. קצת קאנטרי איכותי, ברביקיו משובח, מה כבר יכול להשתבש?

כן. אולי אחרי הספר השלישי נדע כבר באופן סופי מה קווין וילסון שווה באמת והאם היה רק הברקה של להיט אחד.

אם יש דבר כזה, משבר הספר השני – ככה בדיוק הוא נראה: עלילה מופרכת לחלוטין, רעועה, דביקה לפרקים ומלאת חורים כמסננת. אבל אם לוקחים את זה בקלות ובקריצה, אפשר ליהנות כאןן מקריאה משעשעת וקלילה ומספק פארודיה נשכנית על אמריקה הפוסט טראמפיסטית, המחולקת בחדות לאלה שיש להם ואלה שלעולם לא יהיה להם. זה מוגזם ומגוחך, אבל המציאות מוגזמת ומגוחכת אפילו יותר.