זה שאתם כבר לא ביחד, לא אומר שאתם כבר לא אוהבים. כשארוויד מקבל טלפון מגרושתו, טוריד, המבקשת שיבוא לאסוף אותה ממקום שהיא אפילו לא מצליחה לזהות בשכרותה, הוא לא מהסס ומתייצב מיד לפי הסימנים המזהים הספורים שהיא מתארת בסביבתה. גיבור ספרו קורע הלב של פר פטרסון הנורווגי, היה בזוגיות הזו 15 שנה. גם אם בסוף הכל התקלקל ודעך, משהו עדיין נשאר בלב. טוריד בקושי עומדת על הרגליים. את שלוש בנותיהם הפקידה אצל חברה שהוא אפילו לא מכיר ועכשיו, אחרי כל מה שעבר ביניהם, כל העצב והדם הרע, הוא רוצה להישאר איתה, אבל לא יכול. פטרסון חוזר לזמן שאחרי הפרידה ומגלה בדידות עצומה, אינסופית, מכלה, וניסיונות משונים ליצור קשר אנושי, שארוויד בקושי מסוגל להודות בהם בינו לבין עצמו. למשל, ידידה ותיקה שפעם כמעט קרה ביניהם משהו והיום נמתחת ביניהם רק מבוכה אדירה, רווית אלכוהול, שאינה מובילה לשום מקום.

פליישמן בצרות/ טאפי ברודסר-אקנר

כבד עד כבד מאוד, ועצוב להחריד.

ארוויד, סופר ובן דמותו של פטרסון, לא מצליח להירדם במיטתו ועוצם עין רק כשהוא נשכב חסר אונים במושב האחורי של מכוניתו החבוטה, ממש כפי שהיה בחודשים האחרונים לנישואיו. לכך מתחבר, מטבע הדברים, גם משבר יצירתי חריף ומשתק – ספר על חייו הצעירים כגיבור מעמד הפועלים שהוא תקוע באמצע כתיבתו, באמצע ניסיון למלא את חייו במשהו, לא חשוב מה, מה שלא יהיה.

פטרסון מצליח להעביר בשקיפות קודרת את הכאב העצום של ההתנתקות. כמו בחיים, זה לא קורה ברגע אחד, אלא בתהליך ממושך ומייסר של היפרדות; שני קרחונים שנסחפים הלאה זה מזה באוקיינוס ארקטי. טוריד רוצה דברים אחרים, עם אנשים אחרים. היא כבר לא הנערה שלצידה זכה לגלות יחד את נפלאות הקומוניזם הסקנדינבי – החברים החדשים שלה הם בורגנים נוצצים מהמעמד הבינוני-גבוה, שארוויד קורא להם "ססגוניים" בגלל לבושם מלא הצבע, שונים כל כך מהמונוכרומטיות של החיים הזוגיים. הסמליות בוטה, אבל חודרת עמוק – זה עולם שאתה כבר לא חלק ממנו.

וואו, איזה דיכאון. מי שמחפש קריאה קלה לחג - שיתרחק בזריזות.

האישה בבית הקברות, שארוויד פוגש כחלק משיטוטיו האינסופיים, היא סוג של מלאך עם מגע של שכינה, רגע בודד של חסד בתוך אגם של צער ואובדן.

"הוא תמיד היה איש שקט, וקל היה לשכוח אותו בתוך הרעש שעשו אחרים".

אוסלו היפהפייה, על פינותיה הנסתרות, היא גיבורה של הספר הזה לא פחות מהאנשים העצובים שגרים בה.

בוודאי. מאז "יוצאים לגנוב סוסים" פטרסון לא מפסיק להשיק לעולם יצירות נדירות ומרשימות.

"גברים במצבי" הוא זרם תודעה במובן הכי מרהיב ועמוק. אבל התודעה של ארוויד דווקא לא נפרשת כמניפה, אלא הולכת ומצטמצמת, הולכת ומתכווצת לקו של עיפרון, כפי שלימד גורו יוגי שרלטן שפגש בצעירותו. הוא נוגע ולא נוגע במציאות, צולל למחשבות כמעט אובדניות – לא במובן של לקום ולעשות מעשה, אלא במעין השלמה: המוות שלו כבר נמצא כאן ועכשיו, הוא מת מהלך, בספר שהוא יצירת מופת מופלאה ונוראה כאחד.