זה נפתח בסגנון הבלדה לעוזב קיבוץ הידוע והמוכר: שתי אחיות חוזרות מובסות לקיבוץ ילדותן שבעמק, אחרי שחייהן לא התנהלו בדיוק כמתוכנן. הבכורה, יעלי, אחרי התפרקות נישואיה, בחודש השמיני להריון בסיכון גבוה, כתוצאה מתסמונת משפחתית עלומה שעוד תתברר בהמשך. היא חולמת להשתקע בקיבוץ ולהפוך את הבית הישן של דודתה לצימר משגשג, אך לא יודעת שלבכירי המשק יש תוכניות אחרות לגמרי הקשורות בהרחבה המתוכננת של היישוב. אחד הבכירים האלה, אגב, הוא רובי הקשוח והסקסי, שלפני מספר חודשים היא שכבה איתו, די בטעות, כשברחה לנפוש באילת.

הבת האובדת/ נילי לנדסמן

קליל, זורם ואוורירי, ספר קיץ מושלם.

גלי, האחות הצעירה, חוזרת לקיבוץ כדי להינשא לבן זוגה, יותם. היא לא מגלה לאיש שהחתונה המיוחלת היא טלאי אחד גדול על משבר נורא שפקד את יחסיהם לאחר שיותם בגד בה ללא בושה ואף התגורר לאורך תקופה לא קצרה עם אישה אחרת. אבל למה היא נמצאת כאן לבד? ומה נאמר בהודעה שיותם השאיר לה והיא כה חוששת לפתוח? לא משנה – ההכנות לאירוע ממשיכות במרץ, כאילו כלום, כשברקע מרחפים בני הדורות הקודמים של המשפחה, חורשי מזימות ומעללים.

שחף פולג מצליחה לייצר עלילה מתוחכמת, רכילותית, עסיסית ומלאת גילויים, שמעמיסה עוד ועוד מצוקות וצרות על גיבוריה האומללים, כאילו ניסתה לבדוק כמה יוכלו לסבול עד לנקודת השבירה הסופית, כשהכל מתחבר למסה אחת מרוכזת של זעם וייאוש כללי.

שפת התיאור של "עד שהגשם יחזור" עטורה קלישאות בלתי נמנעות על גברים "נאים" בתספורות "הלוואה וחיסכון" או סיומת "קה" בשמות קשישים. מהבחינה הלשונית, ה"ספרותית", הוא די צפוי.

הדוד העלום שממנו נלקחה התסמונת המדאיגה הוא איש שובה לב, שיוצר עגורי נייר בקיפולי אוריגמי וגורם לנו למחות דמעה נסתרת לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה.

"המילה הזו, איזון, כמה שהיא שונאת אותה. שום דבר לא מאוזן ומי צריך שיהיה? את מה שהיא עושה היא עושה בדבקות מושלמת, ובלי שום איזון".

אם יש לכם במקרה קרובים בעמק – זה הזמן להתעלק (הרי לחו"ל ממילא לא תיסעו בתקופה הנראית לעין).

"עד שהגשם יחזור" הוא סנונית ראשונה מהמיזם המסקרן ביותר שמתרחש בביצה הספרותית שלנו הקיץ – הוצאת "שתים" המבטיחה של אושיות התעשייה והעורכות הוותיקות אורנה לנדאו ומירי רוזובסקי. לא נחזיק אתכם במתח: בשורה ספרותית אמיתית אין כאן, אבל ספר קצבי ומהנה לקריאה – יש ויש. ויש גם למה לחכות.

הספר בנוי היטב מתחילתו ועד סופו, כאילו הורכב בתוכנת עריכה שיודעת לסמן בדיוק היכן צריך להימצא כל טוויסט ומתי חייבת לצוץ דמות חדשה – והם אכן מופיעים. שחף פולג מצליחה ליצור מיתולוגיה בת שלושה דורות של ישראלים אמיתיים, שורשיים, עם אידיאלים וציונות, שאט אט הולכים וננטשים בתהליך מייאש, שלא ניתן להסיר ממנו את המבט והקשב. הם פשוט אנחנו.