בין הגוף לנפש, במגע הלא נעים, המטריד, עם העולם, שבאופן טיפולי אפשר לקרוא לו הפרעת אכילה, אך בעצם מכיל מגוון שלם של התנהגויות והימנעויות, שאיכשהו נדמות להכרחיות. כי אחרת, איך אפשר בכלל לסבול את המציאות המגעילה, הדוחה, שמסביב. זה המרחב המנטלי שבו צפות שתי הנובלות החדשות של מיכל בן נפתלי. בנובלה הראשונה, "קיץ", הדוברת היא מתבגרת ממשפחה רוסית-פולנית, שאמה שוקעת לדיכאון בעקבות מות סבה. בניסיון נואש לעודד את רוחה פורשות הסבתא, האם והבת לעיירת הנופש האוסטרית באד גסטיין ולפולחן מוות אשכנזי שכולו איפוק והעמדת פנים: לא מדברים על מה שחשוב, מטאטאים הכל מתחת לשטיח בשתיקה פולנית או בפטפטנות רוסית, הולכים ואוכלים – כלומר, יותר אוכלים מאשר הולכים.

רעב – הסיפור של הגוף שלי/ רוקסן גיי

רציני וקשה לקריאה, גם מבחינת הנושא וגם מצד השפה.

הסבתא היא דמות גדולה ועתירת נוכחות ומולה, בהתרסה, האם היא דמות נזירית ומסוגפת. מה יהיה המרד של הנכדה? איזו דמות מתרקמת לה במחשכים? כשהאם נמלטת חזרה ארצה, כי כל הבילוי הזה היה עבורה קצת יותר מדי, הבת נשארת לשלושת השבועות האחרונים של הקיץ עם סבתה. התוצאה היא אחת, ובן נפתלי גורמת לה להיראות כמעט בלתי נמנעת – הרעבה עצמית מוחלטת, שהיא מעין יישור קו עם האמא שמעולם לא רצתה להביא אותה לעולם.

נובלת הנושא, "הקבוצה" לוקחת את אותה הפתולוגיה כמה שנים קדימה, אל חבורת נשים המתמודדות עם אנורקסיה ובולימיה, אבל בעצם זו קבוצה ללא תמיכה – יש בה תחרות ואפילו יריבות: מי רזה יותר, אצל מי המחלה חמורה בעליל, מי ניצחה את הגוף בעוצמת רוחה והפכה את עצמה לאין, ומי קרובה יותר למוות.

זה באמת מדכא לחלוטין, באופן בלתי הפיך ועוכר שלווה.

הגיבורה של "הקבוצה" היא אנורקטית שמתנשאת על בולימיות, כי בעיניה הן סתם חיקוי זול של הפרעת אכילה "אמיתית", כזו שמתים ממנה. אמא'לה.

"על הכל אפשר להערים, חוץ מעל הגוף. אי אפשר לנטוש אותו. הוא עלול להעניש על כל הבוז שהופגן כלפיו, על הניסיון להלעיטו או לאלפו או למתן את תובענותו. הוא עלול לנקום".

אתר ספא אירופי אנין כלשהו, למשל איזה "באד" בשוויץ. אבל בבקשה, תאכלו משהו כשאתם משתכשכים.

בן-נפתלי, מהסופרות המעוטרות בישראל, רשמה בשנים האחרונות זכייה אחת ומועמדות אחת לפרס ספיר. נמשיך לעקוב אחריה באדיקות.

בן נפתלי מוכיחה שוב את היכולת הנדירה שלה להתאים צורה לתוכן: אחרי הדחיסות התיאורית והעומס הרגשי של הנובלה הראשונה, בשנייה הכל מסופר בריחוק קליני אינטלקטואלי סטרילי, שרק מעצים את הדרמה במשחק מבריק עם רמות שונות של ניכור ואימה. "הקבוצה" הוא מפגן מרשים של כתיבה מסחררת, שבסופו צריך לקחת נשימה עמוקה ואולי גם לנשנש משהו, אבל ממש קטן.