טל ניצן חוזרת אל היסודות הפואטיים שלה. ספרה החדש של הסופרת והמשוררת הוא אסופת סיפורים קצרים וקצרצרים שנוגעים ברגישות בעצב קיומי עמוק, ממש כמו בכתיבה המוקדמת שלה ובשונה מאוד מספרה הקודם, המותחן האלגנטי "הנוסעת האחרונה". זה מתחיל בקצרצר, "מעלה", איש שחושב שהצליח לעוף אחרי שהקדיש לכך את כל חייו וכמעט נמנע מחברת בני אדם. ניצן מצליחה לזקק איזו אמת קיומית טהורה לרגע אחד שכולו תקווה. היא יודעת לרחף בנגיעה מעל הנושאים הכי כבדים של החיים – תכלית, משמעות, רוחניות, אושר – ואז לכבות הכל בחטף, כמו בנשיפה על להבת נר, ולצלול לאפלה עמוקה, אינסופית.

אגו מלגו/ גיא עד

לא קל, העברית של ניצן עשויה להיות מאתגרת לפרקים, אבל היא בהחלט שווה את המאמץ.

גיבורת סיפור הנושא היא אילנה, כבר לא צעירה ופחות רזה, פקידת קבלה אפרורית וגרושה שחיה עם הכלבה שלה, קוצי. לאילנה יש את כל הסיבות לשנוא את החיים, אבל נאמנה לעקרונות הפסיכולוגיה החיובית היא מצליחה למצוא שמחה אמיתית בדברים הקטנים ולפעמים אפילו להיות מאושרת סתם ככה בלי סיבה, ממש כמו כלבתה החביבה. הדרך שבה טל ניצן מצליחה למהול אופטימיות ותקווה לתוך תוגה קיומית, תשבור לכם את הלב כמה וכמה פעמים במהלך הקריאה.

"שלכת קיץ" הוא סיפור קודר על אנה ויולי שנפרדים, אבל אנה מתעקשת שהחתולה שלהם, ילנה, תישאר איתה, למרות שברור שהחתולה מעדיפה את חברתו של יולי, שכבר קורא לעצמו אייל. קטנוניות ונקמנות? טל ניצן לא נרתעת ממימי הסחי והמדמנה שבעומק הנפש, המקומות שבקיומם אנו מתקשים להודות אפילו בינינו לבין עצמנו, האני הנחות והמכוער שכל כך שונה מהדמות המהוגנת שאני מציגים לעולם. כמה כואב לדעת שאת לא מי שחושבים שאת.

זה אמנם יפה, אבל באמת נורא עצוב. אם אתם בעניין של ספרים קלילים לשיפור מצב הרוח, חפשו במקום אחר.

בסיפור הטוב בקובץ, "אוריניום", ניצן מביטה מבחוץ אל תוך הביצה הספרותית ובוראת את הדיווה הברנז'אית המושלמת, אורין, מנחת סדנאות הכתיבה הנחשקת. אורין היא דמות כריזמטית להחריד, קצת גדולה מהחיים, שמשחקת באכזריות בנפשם הרכה של מאמיניה ומתירה אותם רעבים ומרוסקים.

"בימים ההם הייתי שבויה באהבתי לגבר אחד, הייתי שפחה, לא לו – לאהבתי, ולמען האמת גם לא בדיוק לאהבתי, יותר מאהבה זו הייתה כמיהה נרצעת, הזדקקות עריצה, עיקשות שמשלה בי, וכל העולם היטשטש לעומתה".

בין ברלין לתל אביב לניו יורק, "איך לנצח את העצב" הוא קובץ של ערים גדולות.

גם אם ניצן תחזור לגרוב האורבני של "הנוסעת האחרונה", זה יהיה משמח מאוד.

הסיפור החותם את הקובץ הוא גם האישי ביותר, "אסתר", ובו אמה מתארת בגוף ראשון את עלילות משפחתה, ובעצם את סיפורה של יהדות בואנוס איירס, שהוא גם סיפורה של הציונות כולה. השפה היא עברית נקייה וישירה, מאופקת, אין הרבה דרמות, אבל יש אמונה. בני המשפחה הגיעה לישראל בידיעה שהם עושים את הדבר הנכון, בהתרגשות עצומה של יצירת דבר חדש, בניית מדינה יש מאין. הכל מסופר בצל מה שנותר מהמדינה הזו, האכזבה הגדולה, אך גם בתחושת בטחון שיהיה בסדר, שבסוף הטובים ינצחו – אותה תחושה שליוותה את הפגנות בלפור ואת הקמת ממשלת השינוי. ככה, בעבודה קשה וברק בעיניים, נולדה ילדה מודעת, חברתית ופוליטית, שהיא במקרה גם משוררת וסופרת נהדרת.