פייטרו, מורה לספרות בתיכון, מתאהב בתרזה, שהייתה תלמידתו וכעת לומדת באוניברסיטה. הוא בן 33, היא צעירה ממנו בעשור ואהבתם סוערת וחסרת מעצורים, רצופה בריבים קולניים, חלקם אפילו פומביים, שפה ושם מידרדרים גם לאלימות. ברגע דרמטי של התמסרות טוטאלית, פייטרו ותרזה מחליטים להפקיד את גורלם זה בזרועות זו: כל אחד מהם מספר לאחר סוד נורא מעברו, שאם יתגלה יהרוס את חייו. זמן לא רב לאחר מכן הם נפרדים, תרזה מהגרת לבוסטון והופכת למדענית בעלת שם בינלאומי ואילו פייטרו פוגש את נדיה, מורה מקסימה למתמטיקה, שהופכת עד מהרה לאשתו ואם שלושת ילדיו. אבל תרזה תופיע שוב ושוב בחייו, אם בחליפת מכתבים ואם בביקורים עתירי נוכחות. האם האקדח שהפקיד בידיה יירה במערכה האחרונה?

חיי השקר של המבוגרים/ אלנה פרנטה

נעים, זורם ומהנה, למרות הנושאים הרציניים.

המורה הצנוע והחתיך הופך עם הזמן להוגה נערץ, סופר נחשב ומרצה מבוקש. פייטרו, אם להתבטא בעדינות, פשוט עף על עצמו ואנו מציצים מאחורי גבו אל האגו המתנפח והאישיות הנואשת לחיזוקים. סטרנונה מתאר באופן מבריק את אחת הפתולוגיות הבולטות של המאה ה-21, המכונה "תסביך המתחזה" – תחושת הזיוף שרבים מאיתנו חיים איתה, הידיעה שאנחנו לא מספיק טובים וראויים ורק מציגים תדמית ריקה ונבובה שאין מאחוריה שום תוכן ממשי. למרות הצלחתו הניכרת והמוכחת, פייטרו שלו חש כאילו הוא עוטה מסכה אחת גדולה, שרק תרזה יודעת מה באמת מסתתר מאחוריה.

אבל אם כבר זיוף, פייטרו מעלה אותו לדרגת אמנות. הוא ממציא גישה רכה לדיונים, שממיסה מיד את כל יריביו ומתנגדיו, מעין גרסה חדשה ומשודרגת של פאסיב-אגרסיב שמבטלת את התוקפנות הסמויה ומותירה רק ליטוף חומל שמפרק כל מגננה ולא ניתן להתנגד לו. וכשמישהו מתמחה עד כדי כך בהעמדת פנים, הוא מעריץ רק את זו שהבולשיט שלו לא עבד עליה מעולם, האחת שלא קנתה את הכרטיס להצגת חייו.

אם דמויות של מורים ומחנכים דגולים לא עושות לכם את זה, עברו לספר הבא.

תרזה היא הפאם פטאל מהאגדות – גבוהה, חיוורת, שחורת שיער, קצת משוגעת ומבריקה בכל קנה מידה. דמות שמחלקת את החיים ללפני שפוגשים אותה, ואחרי.

"ככל שלומדים ומלמדים, נעשה קל להיות הייד, אבל לא קל להפוך לג'קיל".

רומא היפהפייה, עיר הנצח, היא הרקע המושלם לספר, מקום שחוזרים אליו שוב ושוב, ותמיד מתגלה מחדש.

בהחלט. סטרנונה אינו אופנה חולפת, אלא אהבה למרחקים ארוכים.

החלקים החותמים את הספר מסופרים על ידי אמה, בתו הבכורה של פייטרו ועל ידי תרזה עצמה. מהטקסטים הנפלאים של שתיהן עולה מסקנה אחת ברורה וצלולה: לפעמים, כל מה שאדם צריך בחייו הוא שמישהו יציב מראה מול פניו, רצוי בצירוף סטירה מצלצלת.