בכל פעם שהעניינים כאן מידרדרים עוד סנטימטר ועוד אחד לעבר האבדון הסופי, תמיד מופיע הגאון התורן שפולט את הקלישאה החבוטה מכל: חבל שהמנדט הבריטי על ארץ ישראל הסתיים ב-48'. נעים להתפנק במחשבה על מה היה אם במקום מדינה מושחתת, אלימה ומיוזעת היינו מקבלים קולוניה בריטית אנינה עם תרבות מערבית מפוארת ומסורת שניתן להתגאות בה. אבל לכתוב על זה ספר שלם? תתפלאו. בספרו השני החליט ניסן שור לקחת את המה-יהיה-אם הזה עד לקצה. "מנדט" כשמו כן הוא: כבר בתחילתו מוצאים להורג מנהיגי היישוב היהודי ובראשם בן גוריון ובגין, ומיד לאחר מכן עולה ומופיע הגיבור, מנהיג העתיד – אבינועם טובולסקי, עולה חדש מרומניה, הומוסקסואל ואנגלופיל קיצוני, אחד שלובש חליפות טוויד ב-40 מעלות עם ספר של אוסקר ווילד מתחת לזרוע, איש עם שאיפות גדולות.

ימי הכלניות/ תום שגב

די מעיק. "מנדט" כתוב בעברית מהוגנת ורשמית במקצת, שכמו מנסה לדמות את השפה המליצית של ימי המנדט אך בעצם מתישה את הקורא ומכבידה עליו בעומס פרטים מיותר.

שור מצליח להתעלות מעבר לרמת הגימיק הנקודתי ולרקום היסטוריה אלטרנטיבית שלמה ולרוב גם מנומקת.

בן הזוג של טובולסקי, מוחי (מוחמד) הוא נצר למשפחת אצולה ערבית מיפו, וגיבורנו כבר מפנטז על פאוור קאפל אנטי ציוני שישלוט בקולוניה, אבל ברקע פועלים כוחות פוליטיים עלומים וחזקים עם קשרים עמוקים לבית המלוכה. שור המציא ארגון אפל, מעין אוונגליזם בריטי אם תרצו, הרואה דווקא באנגלים עצמם את העם הנבחר הראוי לשבת בציון. שליט בובה אנטי ציוני עם קשרים טובים בצמרת הקהילה הערבית הוא בדיוק מה שהארגון האפל הזה רוצה וצריך, וכך טובולסקי חדל האישים, שהצליח לגייס בקושי 15 נוכחים לכנס ההתעוררות הראשון שלו, מקבל הזדמנות ענקית וחד פעמית.

אבל עם כל הכבוד למשק כנפי ההיסטוריה, ב"מנדט" יש משהו מאולץ וטרחני למדי, ולגמרי מזיע ממאמץ יתר. אין כאן את המופרעות החתרנית הקלילה והכובשת שהפכה את "הישראלי הנצחי", ספרו הראשון של שור, למוצלח ומענג כל כך.

פול ארנולד, יועץ המלכה לענייני ישראל, איש הצללים הבריטי שקובע בפועל מה יקרה בקולוניה. ציני, סרקסטי, מרושע, ובעיקר האדם המצחיק הבודד בספר.

"הם הבחינו בנכותו, לעגו לגופו המגושם והגס, לניסיונותיו להיטמע, להיטמעותו הכושלת, להיבדלותו הטמאה, לטומאתו המתבדלת, לחיצוניותו היהודית, ליהדותו החיצונית".

על החוף, רק כדי לוודא שהים הוא אותו ים.

לניסן שור מגיעה הזדמנות נוספת, אבל רק בזכות "הישראלי הנצחי" הזכור לטוב..

מספר כזה היינו מצפים לאיזו אמירה משמעותית על מה שקורה בישראל של כאן ועכשיו, אבל ב"מנדט" זה פשוט לא קורה – מלבד, אולי איזה דוק של עצב קיומי המכסה על כל ההתרחשויות. מה שנשאר הוא לא יותר מאשר מהתלה עגומה.