הסופרת מאיה ערד החליטה שהגיעה השעה להפוך לגיבורה של עצמה: בספרה החדש, "קנאת סופרות", הגיבורה היא אביגיל שלו, סופרת בת 42 שמגיעה לשיא תהילתה, כשלאחר שנים של עבודה קשה ספרה האחרון נכנס אחר כבוד לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר. האם אביגיל תנוח כעת על זרי הדפנה ותתענג על ציון הדרך האישי ההיסטורי הזה? לא ולא, גיבורתנו שקועה עמוק באפור היומיומי הזה של הקיום עם בעל ושני ילדים, גוררת את עצמה לעוד ערב משמים מול קהל של דודות מפוהקות בפאתי נס ציונה. אלה הם חייה של סופרת מצליחה בישראל.

הספר החדש של אורלי קסטל בלום/ אורלי קסטל בלום

יש פה ושם כמה הרצאות מעיקות, אבל הרוב זורם ונעים לקריאה.

ערד נהנית להשתעשע ברשעות לא מבוטלת על חשבון ביצת הספרות המקומית ומה שנחשב בעיני קומיסרי התרבות שלה לקאנוני וראוי. הספר המועמד לפרס של אביגיל, למשל, הוא סיפור מתיש על קרב ירושה עכור בין ישראליות ותיקות לעולה חדש מפוקפק, עם מוסר השכל דידקטי. או במילים אחרות – טיל שיוט פסבדו אינטלקטואלי שמכוון היטב ללב המיינסטרים הישראלי ופוגע בול במטרה, תוך שהוא ממלא את יוצרתו בחשיבות עצמית מספקת כדי לככב בכל ערב ספרותי בכל חור נידח ברחבי ישראל, אפילו אם המנחה כלל לא טרחה לקרוא את היצירה המהוללת.

הקנאה של אביגיל היא מעין מרירות כללית שהיא מפיצה על סביבתה, כמו ניחוח בושם עבש שלא ניתן להיפטר ממנו. והסביבה הזאת היא האטמוספירה שבה מתקיים כל סופר ישראלי מצליח פחות או יותר מהשורה, עם סדנאות הכתיבה המתישות האלו שמהן צריך להתפרנס איכשהו ומכילות את הקהל הקבוע של צעירות אכזריות שרוצות להראות לך שהן כבר סופרות טובות יותר ממך, לצד סבתות טרחניות שכבר לא יהיו סופרות באמת, מקסימום יכתבו איזה ספר ילדים גרוע לנכדים, אבל אין לך לב לומר להן את זה כי הן משלמות לך.

"קנאת סופרות" חי עמוק בתוך הפופיק של עצמו, אם להתבטא בעדינות, ברנז'אי להחריד, מפוטפט לפרקים וגם קצת ארוך מדי.

טל, הסופרת הצעירה מסדנת הכתיבה של אביגיל – חדה, מוכשרת להפתיע וחסרת מעצורים, כמו שצריך.

"סופר טוב רואה את החיים במלוא יופיים או כיעורם. מה לעשות שברוב המקרים החיים מכוערים".

ברכבת, נסיעה ארוכה למקום טוב לסדנאות וערבים ספרותיים אי שם בפריפריה.

כן. מאיה ערד היא סופר מקורית ומפתיעה שתמיד כדאי לברר מה חדש אצלה.

ערד, שנוכחותה צצה פה ושם לאורך הספר בהערות ועקיצות נקודתיות, לא חוסכת את שבטה מהגיבורה המסכנה שלה. אביגיל היא אדם קטן וקטנוני שעסוק מבוקר עד ערב בשלל התחשבנויות ופנקסנות אינסופית, עבד נרצע למפלצת ירוקת העין. היא מקנאה בצעירה המוכשרת מהסדנה שלה, בכוכבת הרוסיה העולה שהעורכת שלה מתלהבת ממנה ובכלל בכל מה שזז. הצורך הבלתי נגמר בכיבודים מביא את אביגיל לעוד ועוד מקומות מביכים, כשערד מלהטטת בווירטואוזיות בין סגנונות כתיבה ודיבור של אינסוף דמויות משעשעות עד מגוחכות ממש. למזלו, הספר מצויד באביזר החובה, שלאביגיל אין אותו, אך למאיה ערד יש ממנו מלוא הטנא – הומור עצמי בריא.