דריק הפסיכולוג חוזר לקליניקה שלו אחרי חצי שנת הפסקה, שבה ליווה את אשתו האנה במהלך גסיסתה המתמשכת. אבל בעצם, מי שטיפל בהאנה באמת הייתה סוזן, אחותו של דריק, הנשואה לקולגה והחבר הכי טוב שלו, פטר. לדריק והאנה לא היו ילדים, מסיבה מסתורית, ולכן תמיד היו מאוד קשורים לאחייניתם, רוס בת ה-19, בתם של סוזן ופטר. כשהאנה הלכה לעולמה לבסוף, רוס קצת האשימה את אמה, כאילו לא טיפלה מספיק טוב בדודתה האהובה. דריק צריך להחזיר את עצמו לחיים ולעשות זאת כמה שיותר בהדרגה. במטופל היחיד שלו, אלרד, הוא מגלה את עצמו הצעיר – סטודנט לפסיכולוגיה שאיבד את אימו בגיל צעיר וחלל גדול נפער בנפשו. ואז מחשבתו נודדת אל אביו, שגם הוא איבד את אשתו, אמו של דריק, באמצע החיים, מוקדם מדי. באמצעות אחייניתו רוס, דריק מעצב את הקליניקה ברהיטים חדשים, כדי שזה ירגיש אחר, כדי שהעולם יחזור למסלולו. אבל זה לא כל כך פשוט.

זה הולך לכאוב/ אדם קיי

בול באמצע, מדויק כמו אזמל מנתחים.

מנהל המחלקה של סוזן מספר לרופאים בשיחה השבועית, ששני המקצועות המועדים ביותר להתאבדות הם רופאים מרדימים, כמו סוזן, ופסיכיאטרים, כמו דריק. זה לא שיש להם מחשבות כאלו, אבל בכל זאת אסור לטמון את הראש בחול וצריך להתמודד עם האובדן, בשיחות אינסופיות ובחקירה עצמית – מה אני מרגיש, מה עובר עליי, לאן ממשיכים מכאן. אומרים שרופאים הם המטופלים הגרועים ביותר ו"המרדימים" ממחיש זאת בדיוק מאופק ומבריק. על הכל שורה מעין אוזלת יד איומה: ברור שצריך לעשות משהו, ברור שהכל צריך להשתנות, אבל שום דבר לא קורה.

סוזן מדמיינת שהצעירה הפצועה השוכבת מולה על שולחן הניתוחים היא בתה, רוס. דריק נוסע לבקר את אביהם המאושפז במוסד סיעודי ושומע מבעד לפטפוטי הדמנציה שלו גילויים חדשים מטלטלים על העבר המשפחתי. קו הקיום כל כך דקיק, קו השפיות כל כך שברירי.

כי התשובה לשאלה אם עדיף לחפור בזה או להרדים את זה, היא ששתי האופציות פשוט לא עובדות.

אלרד, המטופל, הוא הווירוס במערכת, האינסטיגייטור, הנזק הסביבתי שהשפעתו המזיקה, החולנית, נוגעת בסופו של דבר בכולם.

"כמה זמן עובר עד שהשתיקה הופכת לבולטת, חשודה? כמה זמן עליך לשתוק לפני שזולתך יחשוד שיש לך משהו להשתיק?"

הו אמסטרדם. ווי מאדאם.

בטח. הספר הזה יצא כבר ב-2011. רוצים עוד ועוד מהכותבת ההולנדית המופלאה הזאת.

אנקוויסט מרחפת עם הגיבורים שלה על סף מוות, על סף שיגעון. היא טווה סביבם רשת עדינה של קורי הקשרים, סיוטים וחרדות, הופכת את המסך שבין מטפל למטופל לדקיק עד שקוף – עד לא קיים בכלל. זה יכול לקרות בכל שנייה לכל אחד מאיתנו, ההתרסקות הפתאומית הזו, הקריסה אל האבדון, ההבנה שקצרה ידנו מלהושיע לא רק את מי שחייו תלויים בנו, אלא גם אותנו עצמנו, את נפשנו שלנו.