17 שנים אחרי, אליה עדיין רחוקה מלהשתחרר מטראומת התקיפה המינית שעברה, המעיבה כצל כבד על חייה. "זיכרון סמוי", הראשונה בקובץ הנובלות "סיד", היא נגיעה צורבת ומדויקת בנושא שמציף את החברה הישראלית בשנה האחרונה לצד משבר הקורונה - גל עכור של מעשי זוועה שאנו עומדים מולו המומים ושותקים, מנסים לעכל את האימה ותוהים איך ממשיכים מכאן, איך עוצרים את זה. חיים חוזרת אל הפרט, הקורבן, מתארת במינימליזם מאופק איך האירוע, כמו איזו נקודה סינגולרית במרחב ובזמן, קורע את עולמה של אליה, משמיד את נישואיה ומרסק את משפחתה הקטנה. הכל מסופר בטכניקה מעגלית מבריקה של התחלה, עצירה ונסיגה לאחור, כאילו התודעה לא מצליחה להכיל את המציאות המחרידה.

לא רחוק ממרכז העיר/ אורלי קסטל בלום

כבד בעיקר בעומס הרגשי.

"זיכרון סמוי" הוא שרטוט אנטומי כפייתי של כאב ואובדן – של עצמך ושל כל מה שאת. החורבן ניכר בכל פינה ואליה מרחפת מעל הזמנים והמקומות, מעל דמותה שלה, במשחק אינסופי של נקודות מבט – כעבור יום, יומיים, כשבתה כבר בת 30 והיא עצמה אזרחית ותיקה. הזיכרון מתעתע, הפגיעה כתובה בעור ומחלחלת לנפש, כשהטריגרים מזנקים עליה מכל פינה שוב ושוב, אין לדעת מאין יופיעו ואיזו תגובה יפעילו. החיים מתחלקים ללפני ואחרי, נשברים לרסיסים שלא ניתן לאסוף – עד שמופיע ניצוץ קטן של תקווה.

בנובלה השנייה בקובץ, "וחג לה שמח", אישה חוגגת את יום הולדתה ה-69. בעצם, פחות חוגגת ויותר מציינת, במובן חושבת על זה, על הכל – בגידת הבשר, הבעל שלקה באלצהיימר והתפוגג אל דמדומי הכרתו, הבן שעקר עם אשתו והנכדים לקנדה, החברות שנעלמו בזו אחר זו והבדידות האיומה, המחלחלת, המוציאה מהדעת, והצימאון הנורא לקשר אנושי, לא חשוב מאיזה סוג.

אם אתם במקרה עדיין צעירים, זה הספר שיוציא לכם את החשק מלהיות מבוגרים.

בנובלת הנושא החותמת את הטרילוגיה, לצי, קשיש ניצול שואה, קובר את האחרונה בשרשרת המאהבות הארוכה שליוותה אותו לאורך כל חייו. אמא'לה, איזה טיפוס.

"למה מוקצה כל כך להיות קורבן? למה אין כבוד לקורבנות של אלימות? מפני שקורבן לא ראוי לכבוד. יש להילחם בחולשה הזו שאפשרה לפגוע בך. להיות אקטיבית, לא פאסיבית. לעשות מעשה. להשתולל, לנקום".

על ספסל בפארק, בשקט, במקום שבו נעים להיות עגמומי.

ברור. חיים היא סופרת נפלאה, אבל נשמח לקרוא עוד ניסיון שלה לכתוב ספרות כאילו-נוער איכותית, כמו "שלושתם" האדיר, שלא זכה לכבוד המגיע לו.

אומרים על "סיד" של אסתי ג' חיים שהוא ההחמצה הגדולה של פרס ספיר השנה – ספר שהיה חייב להיות שם, לפחות ברשימה הארוכה. חיים לא חוששת לחפור בפצעים העמוקים ביותר של הגיל השלישי. זה לא סקסי, זה לא מגניב, לרוב זה פשוט עצוב. אבל זו ספרות טובה, לפעמים אפילו חשובה.