לאורך רוב הסיפור הם בכלל לא יודעים איך קוראים זה לזו ומשתמשים בשמות קוד כלליים כמו "נשמה" ואפילו "אהוב", שכמו מתרוקן לגמרי ממשמעותו האינטימית ונותר כמעין כינוי גוף חלול וסתמי. גיבוריו של מרטין רכטמן הארגנטינאי נפגשים במקרה באיזו השקה ספרותית בבואנוס איירס, מעשנים משהו, מבלים לילה ביחד ואז נתקלים זה בזו בכל מיני מקומות ברחבי העיר, או שלא.

רעד העיר/ חגית גרוסמן

בעיקר קצרצר. לפני שמתחילים להרגיש את הכובד, זה כבר נגמר.

הג'וינט הזה שעבר בין הגיבור לאליאנה מעיר אצלו איזו ערגה ישנה והופך אותו למעט חברותי מהרגיל, מערער את הבועה האורבנית השגרתית שלו ושולח אותו לסדרה של מפגשים, שלא יהפכו אותו לבודד פחות. "אליאנה גולדסטיין" הוא קינה אורבנית מבריקה על סביבה שבה קשרים אנושיים הולכים ומתמסמסים לסבך של אינטרסים צרים, שעליהם שורה עצבות סמיכה. הדבר היחיד שמניע את העלילה הוא הצורך בסמים קלים (המשככים במעט את מכאובי הנגינה האינטנסיבית של השכן הפסנתרן), שעליו גם מתבססים רוב המגעים החברתיים. התוצאה היא שוטטות אובססיבית במטרה למצוא מרגוע לנפש – לא אהבה, אפילו לא סקס, רק מקום שקט להניח בו את הראש.

פשוט ללכת ברחוב ללא מטרה ברורה ולחכות שיקרה משהו, וגם אם לא יקרה כלום זה בסדר גמור. זו בעצם המשמעות העמוקה של החיים בעיר. הערך העליון שמנחה את הגיבור הוא בדידות בהמון – להכיר את כולם, אבל לא באמת להתחבר לאף אחד. הכל ארעי וחולף, שום דבר לא נתפס ומתהדק, גם לא בתוך המשפחה. אבל בחופש הזה יש גם אומללות אינסופית, אולי בחירה לא להיות מאושר וגם לא לחפש את האושר, אלא פשוט להיות, לעשות את הדבר שלך. או כמו שאומרים הילדים: you do you.

אוף, זה כל כך קצר – רוצים עוד מזה!

קלאודיה, אשתו של החבר הכי טוב של הגיבור, שמשתלטת לבעלה על המייל ושולחת לכל רשימת התפוצה שלו בשמו הצעות מיניות גועליות – עד שמפטרים אותו מהעבודה וכל חבריו ובני משפחתו מתרחקים ממנו. אל תתעסקו איתה.

"מה שאהבתי במעבר הדירה שלי היה החסכנות; בן רגע התרגלתי לחיות עם כלום כמעט. זה גרם לי להבין שרוב הדברים שלי היו מיותרים".

קחו אותו לטיול בעיר. לכו, שבו איפשהו ותקראו קצת. לכו עוד קצת, שבו במקום אחר ותקראו עוד קצת. ככה עד שייגמר לכם.

כל כך! מרטין רכטמן הוא סופר שרוצים עוד ועוד ממנו, וזה אף פעם לא מספיק.

רכטמן כתב טקסט חד וצורב על אי היאחזות – בחפצים, במקומות, באנשים. מסע הגיבור דרך שכונות בואנוס איירס – מהסלאמס המצחינים ביותר, דרך רובעי העסקים ועד לשכונות היוקרה – הוא תהליך של היפטרות והשלה של כל מה שכובל אותך: אנשים, רכוש, עבודה, מחויבות. בסוף הדרך נמצאת אולי איזו שלווה רגעית, אבל הרגע הזה מתקיים דווקא מחוץ לעיר – בפטגוניה, ארץ האש. איזה מזל שעדיין יש לאן לברוח.