אדגר וילסון עוסק במקצוע מחריד – מהמם פרות. הוא האיש שתפקידו להלום בראשה של החיה המסכנה בפטיש, כך שלא תסבול כששוחטים אותה. תתפלאו, אבל אדגר רואה בעבודתו חשיבות רבה, ואפילו קדושה. הוא כועס מאוד על מי שמבצע אותה שלא כהלכה ומתאכזר לפרות – ואדגר הוא ממש לא אחד שכדאי להרגיז. בעיניו, חיי הבהמה שווים לגמרי בערכם לחיי אדם, אך למרבה הצער, בשטחי המרעה העצומים והצחיחים שבהם מתרחשת עלילת הספר, אלה וגם אלה לא שווים יותר מדי.

לאכול בעלי חיים/ ג'ונתן ספרן פויר

לא קל בכלל, ספר קשה ובוטה שלא עושה הנחות.

המוות נוגע בכל מקום ונקודה בעמק המקולל הזה, דבר לא נמלט ממנו. האנשים הגרים ועובדים בו הם בני מוות שהולכים ומאבדים את שרידי האנושיות האחרונים שלהם, כי מי שעוסק בהרג חיות, סופו לאבד גם את ערך חיי האדם. הכל כאן חולף, ארעי, ואדגר וילסון מרחף מעל להתרחשויות כמעין מלאך מוות מעורר חלחלה, שתפקידו להעביר יצורים חיים מהעולם הזה אל העולם הבא. כנוצרי אדוק ומאמין, הוא אינו יודע לשקר ומבצע את מלאכתו באופן מושלם – קטלני, מהיר ויעיל להחריד. כי אם הוא לא יהיה שם, תתרחש זוועה נוראה אפילו יותר. התוצאה היא ספרות עילאית ונוראה כאחד.

הפרות בבית המטבחיים אינן סתם גושי בשר שממתינים להפוך לארוחתנו הבאה, אלא יצורים תבוניים, בעלי תודעה ואפילו אישיות. אדגר יודע זאת היטב ומבין גם שיש קשר בין האינטליגנציה הבהמית הזו לבין שרשרת אירועים מוזרים המתרחשים בחווה, שבמהלכם חלק מהעדר פשוט נעלם כלא היה. כך הספר הנוקב הזה מצליח להיות גם מסתורי ואפילו מותח.

ואם אנחנו דווקא כן רוצים להמשיך לאכול בשר?!

ברונקו ז'יל (משחק המילים לא עבר לידכם, נכון?), החוואי האינדיאני הקשיש בעל החושים החדים והנדירים. גם הוא, כמו אדגר, יודע שמשהו פה ממש לא בסדר.

"כל עוד תהיה פרה בעולם הזה, יהיה מישהו שמוכן להרוג אותה – ומישהו שמוכן לאכול אותה".

רגע לפני היציאה לקניות – כדי שנדע בדיוק מה כן ומה כבר לא.

בוודאי. אנה פאולה מאיה היא כישרון מופלא וגילוי ספרותי מסעיר.

אנה פאולה מאיה היא אחת הכותבות המרשימות והבולטות בזרם הספרות הברוטאליסטית הדרום אמריקנית, שמאמיניו דוגלים באמת אכזרית, נוקבת, אגרסיבית וחסרת פשרות. "על פרות ואנשים" הוא ספר פאנק אמיתי – רועש, אלים, בוטה ונטול כל סוג של מסכה או התייפייפות. גיבורו הוא כוהן נאמן בטקס הנורא שמקיימת האנושות מאז ולתמיד. אבל בסופו של דבר כולנו יודעים שהרוצח האמיתי אינו אדגר, אלא כל אחד ואחד מאיתנו.