ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
"הענק הקבור" אינו מספריו הגדולים של אישיגורו
תקציר מנהלים
באנגליה של המאה השישית לספירה החיים עלובים למדי. תשכחו מטירות אדירות ואולמות אבירים – רוב העם חי בכפרים קטנים ובמחילות אפלות וטחובות. במקום הלא מזמין הזה בחר קאזואו אישיגורו האנגלי ממוצא יפני למקם את עלילת "הענק הקבור". וכאילו אין לכפריים המסכנים האלה מספיק צרות, אישיגורו מעמיס עליהם גם שלל מזיקים על-טבעיים, ממפלצות ועד שדונים ודרקונים, לצד מחלת שכחה משונה המכרסמת במוחות ללא רחם ומכונה ברוב מסתוריות "הערפל". בתוך המציאות הכמעט בלתי אפשרית הזו צריכים צמד הגיבורים הקשישים, אקסל וביאטריס, למצוא את דרכם הפתלתלה אל מקום מושבו המשוער של בנם האבוד, שבאורח פלא טרם נמחק מזיכרונם.
כמו מה זה
מסעות בנימין השלישי/ מנדלי מוכר ספרים
קל/כבד?
כתוב כספרות נוער, אך עם זאת מפרך לפרקים.
למה כן?
דרכם של אקסל וביאטריס מלאה סכנות ושלל מפגשים מוזרים עם דמויות משונות, מאויבים ועד חברים למסע. לא ברור אם היו חייבים לצאת אליה ואם יגיעו אי פעם ליעדם, אבל הם שם זה עבור זה, היא הנסיכה שלו והוא האביר שלה. כבוד הדדי, זה כל הסיפור. כשאנו משקיפים עליהם ממרומי עידן שכולו יחסים אינסטנט, טיפולים זוגיים, עורכי דין ומגשרים – לא נותר אלא לקנא.
למה גם כן?
האימפריה הרומית שקעה והתפוררה זה מכבר, כשהיא מותירה אחרי כפרים של סקסונים עובדי אלילים ובריטונים נוצרים, שאיכשהו מצליחים לא לטבוח אלה באלה, אם מתוך אפיסת כוחות או בגלל אותו ערפל שכחה מבורך. מי אנחנו? למה אנחנו פה? מי נגד מי? ובעצם, מה זה חשוב – כשהאדם עובר רדוקציה מנטלית עד לצרכיו הבסיסיים ביותר, עד להישרדות בעור שיניו, כל שנותר הוא רק מי שאתה אוהב.
למה לא?
הרעיון בהחלט נחמד, אבל לשם כך רוקח אישיגורו מעין סיפור אגדה ארכאי וקצת מסורבל בסגנון ספרות ההרפתקאות הקלאסית לנוער, עם טוויסט אפל, הדהוד בלתי נמנע לאגדת המלך ארתור וקריצות טרחניות מעל ראשי הגיבורים אל הקורא.
דמות לקחת
היי! הנה סר גאווין, מאבירי השולחן העגול. אמנם קצת קשיש, מה לעשות, אך עדיין לוחם מהשורה הראשונה.
משפט לקחת
"אלוהי הרחמים הנוצרי שלך מאפשר לאנשים לממש את חמדנותם ואת תאוותם לאדמה ולדם, כי הם יודעים שכמה תפילות וכפרה קטנה יביאו למחילה ולברכה"
איפה קוראים?
סיור טירות אנגלי, חורפי, אפרורי וגשום במיוחד.
נחזור לעוד?
ברור. אישיגורו הוא מהיוצרים החשובים של תקופתנו. הוא עוד ישוב.
השורה האחרונה
רחוק מאוד מהעוצמה הפואטית הנדירה של "שארית היום", דומה שהיוצר האהוב עסוק יותר בתרגיל כתיבה להפגת שעמום ופחות בעשייה משמעותית שתותיר בנו את חותמה. מאישיגורו אנו מצפים ליותר מעוד קריאה נעימה לשעות הפנאי.