הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
כל הספרים

      שבנו אלייך הודו

      מסע לא פתור, דמויות שחושבות שמגיע להן הכל, וההשראה שנכנסה
      יום אחד כרוח סערה לגסטהאוס; שרי שביט בטור מיוחד על איך כתבה
      את "הכל זריז"

     
     שרי שביט


    דמיינו את עצמכם עוזבים הכול. את הבית. העבודה. האייפון. הכלבה. דמיינו שאתם עולים על מטוס,
    דוחקים את התיק הקטן במדף מעל לראשיכם, מתיישבים על מושב ליד החלון ומביטים אל העננים שהופכים קרובים מרגע לרגע, לבנים כמו של דובוני אכפת-לי. חשבו על הרגע בו פשוט קניתם כרטיס טיסה להודו, ארזתם בגד ים, כלי רחצה, מצלמת כיס ולפטופ, וגם את כתב היד שמלווה אתכם כמה שנים. כתב היד הזה, שהרבה זמן רצה להיות ספר ואתם לא הייתם בטוחים אם יהיה לו אי-פעם סוף של ממש.
 

יש תעלומות כאלו בחיים, שנשארות פשוט תעלומות. סודות מהעבר של ההורים שלנו שאנחנו לא באמת יודעים אם קרו באמת. זיכרונות מימי הילדות המוקדמת שאנחנו לא בטוחים אם אנחנו זוכרים אותם מהחיים האמיתיים או רק מדמיונות. חלומות שרמזו לנו רמז שלא פענחנו עד סופו. רגע בו נלחש לאוזנכם משפט מרתק, ואחרי זמן מה לא יכולתם לזכור מי היה הלוחש. מתעלומה גדולה כזאת – סיפור על אדם שנעלם בתת-היבשת הודו – מתחיל הרומן "הכל זריז". עוד לפני שידעתי באמת מי הוא האדם הזה, ולמה בעצם הוא נעלם לאנשים שהכי אהבו אותו, ומי האנשים האלה בכלל היו.

הודו שלי התחילה לפני תשע שנים, בגיל 21. התחלתי את המסע אליה דרך נתב"ג הישן. זה שאחרי הבדיקה הביטחונית עולים במדרגות הנעות שלו קומה אחת בלבד, צנועה בגוונים חומים פשוטים, בעלת רצפה מכוסת שטיח-אייטיז מקיר לקיר, כזה שבולע בתוכו את הצעדים. זה היה שדה תעופה שגדלתי בו. הוריי עבדו בו במשך שנים, ואיתם ראיתי את המטוסים חונים בו דרך זכוכיות פשוטות, לא גדולות במיוחד, כשברקע הקיף אותנו הריח של חו"ל של פעם. החו"ל שהייתה יקרה ונדירה מפז, כזאת שהיו מתרגשים ממש לפני שהיו ניצבים מולה, עם דרכון רועד ביד.

 

 

הגעתי למומביי. ומי שהיה בהודו יכול כבר לדמיין איך זה לנחות בה. הדקלים הגבוהים, הפיח באוויר, הצמידים על הזרועות ההודיות של הנשים, הצפצופים של הריקשות בסמטאות הקטנות, ועננה של זבובים הודים מאושרים שחגים בדממה ולאט מעל אחת הערים המופרעות בעולם. בהודו טיילתי תקופה ארוכה. חמושה במחברות ריקות שהיוו לי יומני דרך, נתקלת בטיפוסים מכל הסוגים, עוצרת נשימה מול נופים ממלאי לב, ומחפשת את הרוח המיוחדת של כל מי שהיה יקר לי ואבד מן העולם, בהתבוננות ממושכת בין מקדשי האלים.
הודו שלי הייתה מאוד מאתגרת, מעניינת ומרתקת – יותר מכל מקום אחר שהייתי בו. כשחזרתי לארץ, לבושה בבגדים הודיים, המומה מהצבע החזק של השמש הישראלית ומהניגון העברי שאפף את דיבורן של דיילות המטוס – מצאתי את עצמי בשדה תעופה גדול מדיי, בוהק וחדש, כזה שדורש הליכות ועוד הליכות כדי להשתחרר מהתורים הארוכים אל המזרקה הקטנה שמאחוריה נמצאים החיים האמיתיים. החיים שהם לא הודו.
המציאות. אבל היא, הודו, מיד קרצה מאחוריי. את עוד תבואי, היא ליקקה את שפתיה הבשרניות בחמדנות עצומה, את עוד תעלי על מטוס ותנחתי שוב בטבורים הגדולים שלי, בעלי הרחובות המסועפים והצלילים המכשפים. כי למרות החודשים שהעברת על גבי, את, גברת, עוד לא התחלת אפילו למצות את החוויה שבי – אז כדאי לך להיזהר. 
 

ואז היא הופיעה
 

 בפעם השנייה שהגעתי להודו, ישבתי בחדר זעיר בגסטהאוס קטן בעל קירות כחולים מול גרסה שולית של אחד מהרי ההימלאיה. בקצה העליון של ההר השלג הונח כמו קצפת. בקצה התחתון שלו הכול נצבע בירוק-עד. שמעתי מוזיקה והתעסקתי בספרים ובמחברות שהקיפו את ציוד המטייל שלי, ופתאום נכנסה לחדר בחורה צעירה עם עיניים תזזיתיות. אחת קטנה, עם שיער ארוך, פנים נאות, ודיבור שבתוכו התנוססה בגאווה רוח סערה. היא התיישבה לצדי, ככה, כמעט בלי לומר שלום או להציג את עצמה, והתחילה לספר לי על הטיול שלה בתת-היבשת. על איך ועם מי ומתי הגיעה להודו, לאן היא רוצה להמשיך מכאן, ומה בעצם היא מחפשת בטיול הזה. השפה שלה הייתה שפה בלי תירוצים. שפה נגועה בדימויים יפהפיים ורחוביים שלא שמעתי בחיים, קולחת ונוצצת מהפה המהיר. שפה שמגיעה ישר ללב, בלי מיונים של השכל. דיבור ברור וקשוח וסוחף כמו צונאמי. באותו הרגע כבר ידעתי שזכיתי, כי לחדר שלי נכנסה השראה.
 

"הכל זריז" לא נכתב על אותה בחורה. דמויות תמיד חושבות שמגיע להן הכול, ולכן תמיד דורשות להיות דומות לאנשים חדשים, כאלו שעוד טרם נראו במציאות. אבל ההשראה נפתחה בזכותה, ואיתה נפתחה גם הטיוטה הראשונה של "הכל זריז". עם דמותה של בחורה סוחפת כמו צונאמי בשם מלי מועלם, קשה כמו קליפה של ביצה וישירה כמו חץ מוטען חומר נפץ. זה מנוע טוב לסיפור, חשבתי לעצמי. דיבור כזה, אופי חזק שלא רואה בעיניים – ואישיות של מישהי שהולכת לפתור תעלומה, ולא סתם איזה סוד מסתורי, אלא תעלומה ענקית שיושבת לה בקרביים – התעלומה של החיים שלה.

ואז זה עלה בי. כמו פירות ממש טריים שצמחו בין-לילה בין עלים ריחניים על אדמה ספוגה מגשם; היא צריכה מישהו להעריץ. מישהו לאהוב. מישהו שיהיה שווה לעלות על מטוס ולנסוע בשבילו רחוק, לקצה השני של העולם. היא צריכה שזה ייגע בה רגשית. ואיפה זה יכול לקרות? באיזה תפאורה? ובכן. כבר הייתי בהודו, ממש באותם רגעים. ובין הצבעים והטיפוסים והמפגשים הבלתי-ייאמנו שהודו סיפקה לי, ברור שהכול, אבל הכול, היה יכול לקרות רק בה. ומכאן התחילה תקופה אינטנסיבית מאוד של כתיבה, על מישהי שמתגעגעת למישהו, אחיה הגדול, שבשבילה היה הכול, ופתאום, פוף, כמו נגיעת נוצה, נעלם מהחיים שלה.
 

מכאן נולדה עלילה אחת שמתרחשת בעבר (מה קרה ליזהר, האח הנעלם), ועוד אחת שמתרחשת בהווה (מה קורה בהודו, בזמן שמחפשים אותו) ועוד תת-עלילות משנה, על מערכת היחסים בין שני האחים, על השכונה בה גדלו, על הבית בו התעצבה אישיותם. וכל אלו התערבבו לי עם הרפתקאה מסוכנת שכללה ניסיון התעשרות מהיר, מפגש לא נעים עם המשטרה, סבתא אחת עם לב ענק, הולנדית משוגעת שנוסעת על סקטים, בחור הודי שמדבר עברית, בחור ישראלי שלא יודע איך לאהוב, שכנים שהם יותר ממשפחה, חוקר פרטי עם אגו עד השמיים אבל עם עיניים צהובות-חומות חכמות במיוחד. ובתוך התעלומה הגדולה נגלו, הוסתרו והועלו על דפי הלפטופ והנייר עוד ועוד סודות, זיכרונות כואבים, ושאלות על זהות ועל מי הם הצעירים הישראלים האלו שנוסעים להודו, ומה הם מחפשים בה, ולמה דווקא שם.

בפעם השלישית שהגעתי להודו הייתי לגמרי לבד. חושה על הים, אני ו"הכל זריז" שקרם עור וגידים ומילים כתובות. המנוע של הסיפור שלי, על מלי ויזהר האחים וכנען גרוס החוקר הפרטי, התחיל מתוך געגוע למקום שהיה, נעלם ואבד, עד שנדרש היה לעלות על מטוס ולנסוע לצד השני של העולם עבורו.


לעמוד הספר "הכל זריז"