הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
כל הספרים

                 נער קריאה / רענן שקד

 חשד לחיים טובים

 

 אני מקנא במאיה ערד, הסופרת הכי ישראלית שחיה מחוץ לישראל, במקום שאליו כולנו לא נגיע


הנה העניין עם קינאה: אתם לא מקנאים ברצינות באנשים שמעולם לא היה לכם סיכוי להיות – וורן באפט, נניח – אלא באנשים הסמוכים יותר, אלה שעם קצת מאמץ, רק עוד קצת, אם רק הייתם משתדלים טיפה יותר, יכולתם, אולי, איכשהו, להיות. כמו שאמר ג'רי סיינפלד בעניין הדיילת במחלקת הביזנס בטיסות: כשהיא סוגרת את הווילון המפריד בין שתי המחלקות היא נותנת במחלקת התיירים מבט של: רק עוד טיפה מאמץ והייתם מהצד הזה של הווילון!
 

ובכן, בבקשה: אני לא מקנא בוורן באפט (אוקיי, אני מקנא בו, אבל לא באופן שטורד את מנוחתי, לא באופן מכאיב) אלא באנשים כמו מאיה ערד. גם היא כותבת בעברית, אבל פה, בערך, החיים שלנו הופכים לשני קווים מקבילים שלא ייפגשו: מאיה ערד יושבת בסיליקון ואלי, עובדת בסטנפורד, שימשה מרצה בהארוורד, מגדלת שני ילדים, בעל מצטיין כמותה, ובין לבין יש לה זמן לכתוב רבי-מכר לשוק הישראלי. גרוע מזה: הם טובים.

"חשד לשיטיון", הספר האחרון שלה, לקח אותי למקום שאליו לא רציתי ללכת: רחוק מדי. גיל שמונים פלוס. הגיבורים, רותי וגיורא, זוג אקדמאים ישראלים שעזבו את הארץ כבר בשנות החמישים, חיים את חייהם בסיליקון ואלי, והעניינים מתחילים להסתבך כשהאישה חושדת שהבעל לוקה בתסמינים התחלתיים של שיטיון, אם לא הגרוע מכל: התאהבות באישה אחרת – אקדמאית ישראלית צעירה שהגיעה העירה וגורמת לו להיפגש איתה לעיתים קצת קרובות מדי.
 

כן, אני יודע; תקציר עלילה שעושה חשק גדול לשכוח ממנו. אנשים זקנים, שיטיון – בחייך, אתם אומרים, מה נהיה איתך, עם הביוגרפיה של סטיב ג'ובס כבר הגעת לאמצע? אבל מאיה ערד עושה את הבלתי אפשרי: היא לופתת את הקורא מיד בפתיחה, ולא מרפה עד הסוף – שאינו כה רחוק. "חשד לשיטיון" נקרא כמו רומן מתח יעיל עם ערך מוסף של כתיבה טובה ואיזו ישראליות חמימה - לעיתים מחוממת, לפעמים במיקרו – של מלח הארץ שהפך למלח אטלנטי של ארץ אחרת. אם הייתי מוכרח למכור אותו, הייתי אומר שהספר הוא ג'וזף פיינדר פינת יעל הדיה, אבל עושה את שניהם טוב מכפי ששניהם עושים כיום.


מעבר לכל זה, ערד מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: להפגיש אתכם עם אנשים זקנים ללא הפאתוס הנלווה וללא אשמה או התנצלות. מעולם לא היה טבעי כל כך, מדויק כל כך, להסתכל לזיקנה בעיניים. אתה פותח את הספר כשאתה מתכוון לחמול על רותי וגיורא – זו ישראלים חשוכי ילדים החיים בתוך עולם פרטי משלהם, שנותיהם היפות מאחוריהם – ומוצא את עצמך כמעט מקנא בהם, בזוגיות שלהם, בעמידותם, ביכולתם להמשיך בחייהם בכל הכוח גם כשהאופק הולך ומתקדר ועושה את מה שאופק לא אמור לעשות לעולם: מתקרב אל סופו.

 

 מצטיינת ללא הפסקה. מאיה ערד. צילום: קולין הוק


רותי וגיורא הם שני הגיבורים הבלתי צפויים ביותר; על הנייר, אלו האנשים שאף סופר – וייתכן שגם אף קורא – לא ירצה להתעסק איתם. ישראלים זקנים, מקובעים, זרים בארצם המאומצת וגם במולדתם (הפרק שבו רותי חוזרת לחתונה בישראל הוא מהמדויקים, המקוממים וגם המצחיקים בספר), ועדיין; האנושיות העצומה שנושבת מהם – כולל קינאה, זעם ויצריות לצד דאגה ואהבה כנות – מסוגלת לגבור על כל אדישות. אתה אוהב את הזוג הזה. ומתחשק לך קצת לעבור לחיות איתם בבית גדול באחת העיירות המטופחות של סיליקון ואלי; המקומות שבהם עוגות, מאפים וגינות ירק משגשגים לצד תעשיות היידע האקדמיות וההייטקיסטיות, ולפעמים אפילו ישראלים שאינם מגיעים מהצד של התפוחים או של אפל מסוגלים למצוא את מקומם, כפי שקרה עם מאיה ערד.
 

ואז, כן, הקינאה; הנה ערד יושבת לה שם, אופה עוגות, כותבת רבי-מכר – בזמן שאנחנו כאן עסוקים בלריב עם עצמנו. וליד המיטה כבר מונחת, מחכה לתורה, הביוגרפיה של ג'ובס, והעמודים הראשונים לוקחים אותי שוב לסיליקון ואלי – הפעם של תחילת שנות ה-70 – ונדמה לי פתאום שהיכולת להמציא, לשנות, ליצור, לקבל השראה, נמצאת בדיוק במקומות כאלה, ליד סן פרנסיסקו, מקומות שבהם תרבות-הנגד חזקה כמו תרבות-הבעד, שבהם האקדמיה היא עדיין היהלום שבכתר, שבהם מותר לנסות, להתנסות, לחיות משני צדי המטריקס ובעיקר להישאר רגוע ולדעת שבסיומו של כל משפט – בעברית או בשפת התכנות המועדפת עליכם – ממתין, לשם שינוי, פאי תפוחים מנחם ולא ערבי עם נרגילה, או בן 16 ישראלי עם אותה נרגילה.


אז אני מקנא במאיה ערד, שבטח חולפת במכוניתה מדי פעם ליד ביתו המיתולוגי של ג'ובס בפאלו-אלטו וכבר חושבת על הספר הבא שלה. הייתי מחליף איתה חיים לפחות לשבוע. שתרגיש איך זה לקנא בה.