יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ינאי יחיאל
את ספרה הנוכחי כתבה על הספה בבית, בעוד שספרה הבא נכתב דווקא בבית קפה. הכתיבה בעיניה דומה קצת למיניות ולדעתה, כדי להשתחרר ממחסום צריך פשוט להתאהב. עדי שורק ("נתן") עונה לשאלון האישי
"עד הנה" של ש"י עגנון ו"אורלנדו" של וירג'יניה וולף.
אחד שהתפתח ונגנז, שנקרא "מסך", ועוד לא מעט זעירים.
תלמוד בבלי, מסכת מכות.
בסיני.
עובד: לקרוא משהו שמפתיע אותי, שלוקח אותי גבוה. ללמוד. להיות בסיטואציה חדשה, שאני מתהלכת בה כמשוטטת, בתור מי שעדיין לא לחלוטין מחוייבת ומצויה במצב של גילוי והליכה לאיבוד, שהם תמיד קשורים. להתאהב. לא עובד: מלחמה. נסיעות מרגשות, הופעות פומביות ומחוייבויות לפעילות חברתית מרובה.
35-50 שקלים.
שמחה וחוששת.
ארוחה.
מסרבת להכריע. הכרעה כזו קשורה בדרכי מחשבה נטולות דמיון שמפרידות בין תהליך הכתיבה לגוף. והרי במובן מסויים, לפעמים כתיבה מתרחשת תוך כדי "סקס" ולהפך. וזה מוביל למחשבה שעל אף ההיות עם אדם אחר (ואולי בזכות זאת) מין הוא סיטואציה שהיא גם בודדה מאוד וגם נטולת כל בדידות. בדומה מאוד לכתיבה.
בכל ספר זה משתנה בהתאם לאופיו. בדרך כלל אני יוצרת זמן קבוע וידוע במשך היום או השבוע, שיהיה נטול הפרעות. זמן לא רב מדי ולא מועט מדי (שעה עד שלוש שעות), שיוכל להמשך כשגרה במהלך כמה חודשים ושאתרגל למחזוריות שלו, לכוון את האנרגיות של היצירה אליו. בזמן שכתבתי את "נתן" הזמן היה הבקרים, כל יום כשעה במשך שנה. והמקום הטוב ביותר היה הכורסה בחדרי. בשלבים מאוחרים יותר – שבהם עיבדתי את הטיוטה – זה היה פחות מדיטטיבי, אלא נענה לדיאלוג עם העורך או עם המחוייבויות הנוספות שלי. בספר שאני כותבת עכשיו המקום הוא בית קפה שצופה על המרחב שעליו אני כותבת.
קמפיין לפוקס, כן. הישרדות לא.
הלוואי. אני מדמיינת את נתן, מרקד עם הכרס וההבעה המשתאה שלו ועם הבגד המעט מוכתם, שר כך את "שיר אשיר בגשם" וכל הפינגווינים משתחררים מהכלוב העגמומי בגן-החיות בסנטרל פארק ורוקדים סביבו. ואנחנו, אנחנו מזילים דמעות מן המקום שלנו – הכיסאות המרופדים בקטיפה אדומה באחד מן התאטראות בברודווי – כי אנחנו יודעים שזהו רק חלום.
1895 בוצ'אץ' בגליציה, העיירה של ש"י עגנון בילדותו. לראות אותה לפני ההתפוררות באחד מערבי שבת. הכול חשוך, רק נרות רוטטים על החלונות ומאירים את העיירה באופן סוריאליסטי. ריחות של יער עוטפים סביב.
מרגרט אטווד
תומס פינצ'ון
תנועה חדה וקשה בין אופוריה וחרדה. (מרגיע אותי להיזכר שקפקא חש תחושות דומות כשטקסט שלו התפרסם. פחות מרגיע לזכור שבשלב כלשהו החליט שלא לפרסם - אולי בשל כך?)
ערבית וקריאה בקוראן. כדי לצאת מהסגירות הישראלית הכמו-מערבית שאנחנו לכודים בה. לנשום אוויר. להתנועע במנעד רחב ונכון יותר למקום שלנו. ולקשור זאת במה שלמדתי מן העברית ומן המערב, לתת לדברים להתערב. לערבב כמין ערבסקה גם את הכתיבה שלי, את הקשב שלי, ולאפשר לה מגע עם פנים נוספים מאלו המובנים מאליהם.
הרבה. שמונה שעות ויותר.
שחייה. הליכה. פילטיס מזרן.
אני חושבת שכאשר פרוסט כינה את ספרו "הזמן האבוד" הוא לא כיוון רק זמן הילדות וההתבגרות שאבד והפך לזיכרון, אלא גם לזמן הקריאה בפרוזה מן הסוג הזה שהוא יצר. משהו אובד שם, בתהליך הקריאה, מבלי שיש הישג מובהק וברור. אבל אם מוכנים "לבזבז את הזמן" על הקריאה הזו, חסרת ההיגיון, חסרת הפואנטה, הבלתי תמציתית – נמצא משהו מפעים. והוא יהיה שם לזמן רב, אולי אפילו לכל החיים. כאילו נבנה סביבך הקיטון של פרוסט והפך למין בועת חמצן. אני חושבת שפרקטיקת הקריאה הזו הולכת ואובדת. וגם הספרים שנכתבים היום כמעט ולא מעזים לתבוע אותה, לדמיין אותה יותר. היום אנחנו חיים בזמנים קצרים וגדושים. בהצפות ידע. בתפיסת עולם שמזכירה פוסטים בפייסבוק. אני תוהה אם יהיה לזה באק-לאש, או שצריך להסכין עם העובדה שתהליך קריאה ארוך ותובעני ("בזבזני") הוא מעשה של העבר.
אפשר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
