מתעודדת באמצעות ספרים של אליסון פירסון, מעדיפה חווה מרוחקת על פני אי בודד, נכנסת לפאניקה כשהיא תקועה בכתיבה ושואפת לחזור למאה ה-19 בשביל השמלות והמחוכים. אשכר ארבליך בריפמן ("עלילות שיטאקי – יערות הטרולים התחתיים" בהוצאת רימונים) עונה לשאלון האישי
המסע אל קצה העולם של אדית פאטו.
יש לי כמה וכמה התחלות. לרוב ספר שאני נוטשת - אני ממשיכה בשלב מסוים, אבל לא את כולם. לפעמים מרגיש לי שפספסתי את הרכבת ואז אני מניחה לטקסט.
אני חושבת שאת "אין לי מושג איך היא עושה את זה" של אליסון פירסון. הוא ספר קליל שתמיד מנחם אותי בתקופות קשות. הוא הציל אותי פעם כשהייתי מאושפזת ולעולם לא אשכח לו את זה. גם הספר השני שלה, "כמה קשה זה כבר יכול להיות", מנחם ומעודד ונמצא כבר זמן רב לצד שידת הלילה שלי.
אני לא חולמת על איים, אני חולמת על חווה קטנה ומבודדת באירופה. הרים, טבע ובעלי-חיים. דורון בעלי, שלוש הבנות, ואני. חלום.
לא עוזר לי להיכנס לפאניקה, אבל אני עושה את זה בכל זאת, ליתר ביטחון. מה כן עוזר לי? להתרחק. להרפות. מאוד קשה לעשות את זה, אבל זו הדרך היחידה לחזור אחר כך רעננה ועם זווית ראייה חדשה.
גג 50 שקל.
אצטרך לכלכל אותו כל ימיי.
ברור שארוחה טובה! כתיבה יש לי כל יום.
בבוקר בפינת העבודה שלי, שהיא גם פינת האוכל שלנו. יש משני צדי חלונות גדולים שמשקיפים לגינה, וסביבי אינספור פיות, יצורי קסם ועציצים.
לא חושבת שהישרדות, אבל המירוץ למיליון נשמע לי מדליק.
ברור! מדליק לגמרי!
חוזרת למאה ה-19. חייבת איזו שמלה נפוחה ומחוך!
בעיקר במתח ודריכות. אף לידה אינה קלה וגם גידול של תינוק קטנטן שעוד לא מסוגל לדאוג לעצמו אינו פשוט.
תואר שני בפסיכולוגיה או תרפיה באמנות. זו הייתה תכנית העבר שלי. אבל אחרי התואר הראשון בפסיכולוגיה כבר מצאתי את עצמי במקום אחר לגמרי, של סופרת בתחילת דרכה.
שעות בודדות. אני לא חזקה בריכוז ועם השנים היכולת שלי להתרכז רק יורדת. מבחינתי, מספיק שאני יושבת שעה בצורה אינטנסיבית בריכוז מלא ואני יודעת שעשיתי את שלי להיום.
לא הרבה, לצערי.
לא מאפשרת לשום ספר לבזבז את זמני. קוראת רק ספרים שאני באמת רוצה או חולמת לקרוא. את היתר אקרא בפנסיה (או בקבר. מה שיבוא קודם).
רק אם אתם מתעקשים.