רצה כל בוקר, שונאת להצטלם, חולמת לפגוש את הדלאי למה ומפנטזת על בית של מכשפה בגליל העליון. רינת פרימו ("החבר הכי טוב שלי") עונה לשאלון האישי
פו הדב, מרי פופינס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, סידרת פרידיין, הארי פוטר - ואלה רק ספרי הילדים והנוער שלא כתבתי. לא כתבתי גם המון ספרים טובים למבוגרים.
המון, וכל ההתחלות האלה עומדות לי כמו עצם בגרון.
כל מהותו של אי בודד הוא לקרוא בו ספרים. ואז אני יכולה לקחת רק אחד? שאלה בלתי אפשרית. אני רוצה 1,000 ספרים שעדיין לא קראתי.
אם יש למישהו בית של מכשפה (מבודד, נוף יפה, קצת רעוע) במחיר טוב בגליל העליון, בבקשה לפנות אלי.
יותר מטי-שירט, מה שלא המצב כרגע.
מקווה שאבין את הספרים שלה או שלו.
כתיבה זה לא כיף, אפילו סקס עדיף.
בבוקר, בבית, על שולחן העבודה שליד המרפסת כשדד-ליין יושב לי על הכתף.
הרבה דברים באים בחשבון תמורת מאות אלפי שקלים. מזל שאף אחד לא מציע לי אותם.
זורמת בשיר ובריקוד. אגב, עשו הצגת ילדים מצליחה מ"איה! אאוץ'! אווה!". זרמתי.
סוורוס סנייפ. מקבלת אותו גם כאלן ריקמן. אני ידעתי שהוא בעצם טוב כבר בספר הראשון.
הדלאי למה
אנחנו לא מכירים אותה. אני מדמיינת אותה כותבת המון, אבל לא מפרסמת כלום. כשהיא תמות היא תיתן את כל מה שכתבה לחברה טובה ותבקש ממנה לשרוף (או יותר נכון, למחוק מהמחשב). אבל החברה לא תעשה את זה ורק אז נכיר אותה.
כולם כותבים על הכל, וחבל.
מוריסי ואוהד פישוף.
לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל קופץ לי העפעף כבר שבוע. זה חופשה בקאריביים?
פילוסופיה. אני רוצה להיות פילוסופית במשרה מלאה בגוגל. יבואו אלי מתכנתים, ישאלו אותי שאלות קיומיות ואני אענה.
חצי שעה. לכתוב בשבילי זה 10% כתיבה ו-90% להיאבק בקולות שצועקים עלי לעשות משהו אחר.
רצה כל בוקר. זה איזון לעבודה שרובה מתבצעת מול מחשב.
ספרים לא מבזבזים זמן, רק אינטרנט. החידה שמשגעת את הרשת, נו, באמת. למי איכפת באיזה צבע השמלה הזאת.
לא זורמת. תמיד שנאתי להצטלם, עוד מהזמן שאבא שלי היה מעמיד אותנו במשך שעות עם חיוך קפוא עד שהאור יפול לו נכון ובסוף העיניים שלי תמיד יצאו עצומות.