יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: דרור בורשטיין
דרור בורשטיין ("טיט", "נתניה", "תמונות של בשר") חולם על אי בודד בירושלים וישמח לחזור לשנת 1920 כדי לתפוס כמה מילים עם היטלר
"הבז" (The Peregrine) מאת ג'.א. בייקר, ספר שאני קורא בשבועות האחרונים והוא אולי הספר היפה ביותר שקראתי מעודי. לא האמנתי שאוכל עוד לומר בגיל 45 משפט כזה על ספר, אבל הנה, אמרתי.
אני זוכר לפחות חמישה-שישה, אבל גם הספרים שפורסמו נפסקו באמצע. אלא שאותם המשכתי.
"מדרשי רבה" לחמישה חומשי תורה.
בערך בירושלים.
עובד – להפסיק מיד לכתוב. לא עובד – לנסות לכתוב בכוח.
בהנחה שספר שנקנה נקרא על ידי שני אנשים, מחירו צריך להיות כמחיר זוג כרטיסי קולנוע ודלי פופקורן. שזה בערך 100 שקל.
אגיד לו שפעם, בשאלון של רענן שקד, נשאלתי את השאלה הזאת ולא ידעתי מה לענות.
האפשרות השנייה.
האפשרות השנייה.
מוקדם בבוקר, ליד השולחן שלי או במרפסת מול העץ.
חה.
אני זורם, אבל הספר יתנגד.
ל-1920, כדי לשכנע את היטלר שלא כדאי לו.
חברי הטוב, הצייר מאיר אפלפלד.
אני לא מכיר את ספרות העולם עד כדי כך, אבל בישראל – ישעיהו קורן.
על ינשופים, ליליות ודורסי לילה אחרים.
אחרי שיצא "טיט" נסעתי לשמורת הטבע במעגן מיכאל לראות ציפורים, אבל לא הכניסו אותי. כמה ימים לאחר מכן נסעתי לאגמון החולה ושם ראיתי אלפי עגורים אוכלים תירס.
אני אברח מהלימודים דרך פרצה בגדר.
הכתיבה מוציאה אותי מחוץ לזמן ולכן אני לא יודע.
באנגלית – כמעט רק דיגיטלי. בעברית – כמעט רק נייר. אני לא מבין את החלוקה הזאת.
לפעמים כשהמעלית מתקלקלת אני יורד במדרגות.
הפסקתי לאפשר להם את זה.
בטח!
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
.jpg)
