יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: עצמי
מתאמנת בריקוד על עמוד; חושבת שצריך לכתוב סיפורי אהבה על אנשים שלא מצייתים לאידאל היופי המקובל; ויש לה סיפור מאוד דרמטי על ספר שהתחילה לכתוב בגיל 21. גילי מנור (חותמת הברזל) עונה לשאלון האישי
זה כל הזמן משתנה, אבל אחד הספרים שממש אהבתי הוא ״דמעות של טס״. אני אוהבת ספרים שתופסים אותי, שיש בהם מתח, אופל, תשוקה ללא גבולות, יחסי כוחות ודמויות שאני יכולה להישאב אליהן.
יש אחד שמבחינתי הוא הסיפור הגדול. בגיל 21 התחלתי לכתוב רומן היסטורי בהשראת סיפורה של אחותה של סבתא שלי בתקופת השואה. היא נלקחה על ידי הגרמנים יחד עם כל הנערות היפות בכפר. כשהיא חזרה אחרי שבועיים היא כבר לא דיברה יותר ובסופו של דבר היא גם נרצחה. רציתי לתת לה סוף אחר, טוב יותר, סוף בו היא בורחת מהנאצים וחוזרת לנקום עם חייל אמריקאי שמאוהב בה ומוכן לעשות הכל בשבילה. הגעתי בערך ל־270 עמודים בכתב יד, אבל בתקופה מורכבת בחיים שלי בן הזוג שהיה לי אז לקח ממני את כתב היד. הוא הוחזר אליי רק כמה חודשים אחרי שנפרדנו, אבל משהו בי כבר נסגר. לא הצלחתי להמשיך אותו, ולמעשה לא כתבתי במשך המון שנים. אחרי שלמדתי NLP, משהו השתחרר וחזרתי לכתוב. אבל את הספר ההוא מעולם לא סיימתי, אבל כתב היד עדיין אצלי ואני מאמינה שכשאהיה מוכנה אסיים אותו. כל דבר בזמנו. חוץ מזה יש לי טרילוגיה שכמעט סיימתי לכתוב ועוד שני ספרים שהתחלתי והם על הכוונת.
ספר אחד? אני צריכה מזוודה! אני קוראת 8 ספרים בחודש ואני סופר עסוקה, אז באי בודד…
הוואי נשמע לי מושלם. אבל האמת שאני מאוהבת בצפון שלנו. תנו לי רמת הגולן או את החרמון בשלג ואני מאושרת.
אם אני ממש תקועה, אני חוזרת וקוראת את הספר מההתחלה, זה מכניס אותי מחדש לעולם, לדמויות ולרגש, ובדרך כלל משהו משתחרר. אם זו תקיעות קטנה יותר? מקלחת + אספרסו ואני עפה.
זו שאלה שממש קשה לי. מצד אחד, בעיניי ספר צריך להיות שווה גם 100–120 שקל, כי יש מאחוריו חודשים ולפעמים שנים של עבודה, והמחיר צריך לתת גם להוצאה וגם לסופרת. מצד שני, אני רוצה שאנשים יקראו, והרבה, ואני יודעת שלא תמיד קל להוציא סכומים כאלה על כל ספר. אז מבחינתי האמת נמצאת איפשהו באמצע כנראה.
אהיה ממש גאה בו, ובעיקר אשמח שאוכל לעזור לו בדרך. אני מקווה שעד אז כבר אהיה מספיק משופשפת בעצמי כדי לתת לו טיפים ולעזור לו לפרוח.
כתיבה. אפילו אין פה תחרות. כשאני נכנסת לכתיבה אני מסוגלת לשכוח שאני רעבה. בצומות אני יכולה לכתוב שעות וזה אפילו גורם לי לא להרגיש את הרעב. לפעמים אני חושבת שאם לא היו לי החיים האמיתיים שמכריחים אותי לעצור, לא בטוח שהייתי עוצרת בכלל. הייתי פשוט כותבת, שותה ואוכלת את המינימום שצריך כדי לשרוד.
יהיה לי קשה לוותר על סקס טוב, גם בשביל כתיבה. אז אפשר סקס טוב שנותן השראה ... ואז לחזור לכתוב.
אני כותבת בכל פעם שיש לי זמן, אבל כאישה עובדת ואמא, מן הסתם השקט האמיתי מגיע בערב. לפעמים לוקח לי זמן להיכנס ממש לתוך הכתיבה, אז אני יכולה להתחיל בסביבות 22:00. ואם אני יודעת שלמחרת יש לי חופש? בכלל חגיגה. אני יכולה להמשיך לכתוב עד ארבע בבוקר. ובמיטה כמובן. נשענת על הכריות עם המחשב ופשוט נעלמת לתוך הסיפור.
תוכניות טלוויזיה וחוויות כאלה דווקא יכולות להיות ממש כיפיות מבחינתי, אבל דברים קצרים. להיעלם מהחיים לתקופה ארוכה מדי? פחות. אז הישרדות כנראה לא.
מיוזיקל פחות מדבר אליי. אבל תהפכו את ״חותמת הברזל״ לסרט או לסדרה ואני הראשונה שחותמת!
אלכסנדר סקארסגארד. הוא היה המוזה שלי לדמות של רייק ב״חותמת הברזל״. הייתי רוצה לספר לו על הספר, וכמובן להציע לו לגלם את רייק אם יום אחד הוא יהפוך לסרט או לסדרה. צריך לחלום בגדול, לא? ואם נותנים לי עוד שעה- ג'ייסון מומואה. יש לי דמות נוספת שהוא המוזה שלה, אבל הספר עוד לא יצא, אז אני לא עושה לכן ספוילרים.
אני לא יודעת אם אני מוסמכת להכתיר את הסופר הגדול בעולם, אבל קורה ריילי לגמרי נמצאת אצלי גבוה ברשימה.
על אנשים שלא מתאימים לאידיאל היופי שאנחנו רגילים לקבל בספרים. הייתי רוצה לראות יותר גיבורים וגיבורות עם גוף שונה, עם מוגבלות או מאפיין חיצוני שבדרך כלל לא מקבל את מרכז הבמה - אנשים שמנים, נמוכי קומה, בעלי צלקות או כל דבר אחר שהופך אותם לפחות ״מושלמים״ לפי הסטנדרט המקובל. אני חושבת שאפשר לכתוב עליהם סיפורי אהבה מטורפים, סוחפים וסקסיים, בלי שהשוני שלהם יהיה בהכרח הבעיה שצריך לפתור. כי בעיניי, גיבור לא צריך להיות מושלם כדי שיתאהבו בו, להפך, לפעמים דווקא חוסר השלמות הוא מה שהופך דמות לבלתי נשכחת.
האמת? הרבה חוסר ודאות. מצד אחד זו התרגשות מטורפת שסוף־סוף ספר יוצא לעולם, ומצד שני כל המחשבות האלה — יאהבו? לא יאהבו? זה יעבוד? לא יעבוד? מה הולך לקרות עכשיו? וכל הזמן אני משתדלת להזכיר לעצמי ליהנות לא רק מהכתיבה עצמה אלא גם מהלידה של הספר לעולם. כי בתכלס, אני באמת מאמינה שהכתיבה שלי היא המתנה שקיבלתי לתת לעולם. יש לי אמונה פנימית מאוד חזקה שזה יצליח כי זה מגיע ממקום גבוה וטוב. לפעמים זה אפילו מרגיש לי כמו נבואה שיורדת לי ואני רק צריכה לכתוב. עד כדי כך.
משחק! הייתי הולכת ללמוד משחק והופכת לשחקנית בעצמי. העולם הזה תמיד משך אותי, ואם הייתי בוחרת עכשיו משהו חדש ללמוד — זה לגמרי היה זה. או תסריטאות כדי להפוך את הסיפורים שלי לסרטים וסדרות.
נראה לי שבאחד הצומות הגעתי אפילו לכ־12 שעות, עם הפסקות קטנות. בחופשות כבר קרה שנכנסתי לתקופות של שבוע שלם שבהן כתבתי כמעט בכל רגע פנוי. כשאני באמת נשאבת לסיפור, קשה מאוד להוציא אותי ממנו.
אקרובטיקה וריקוד על עמוד. זה אימון מטורף שמשלב כוח, גמישות ואקרובטיקה, ואני ממש אוהבת את זה וגם הליכות.
ספרי רומנטיקה שאין בהם עומק. אני מאוד אוהבת כשיש סיפור גדול, מנומק, עם מסרים, גיבורים שעוברים מסע, התפתחות... כשזה לא קורה אני בדרך כלל ממשיכה בכל זאת אבל מתבאסת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
