אלון חילו נולד ביפו ב-1972. בעל תואר במשפטים וכן בוגר החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אלון סופר ומחזאי. פרסומיו כוללים את הסיפורים הקצרים "גן החיות התנ"כי בירושלים" ו"נראה לאחרונה".
נראה לכם?! אני תמיד לוקח שנה חופש אחרי יציאת ספר חדש לאור. "הכי רחוק שאפשר" יצא בינואר השנה, אז תעשו את החשבון.
אני עובד בצורה מסודרת ובונה סינופסיס שמחולק לשלושה חלקים לפי כללי הדרמה האריסטוטלית, כך שכן, הסיפור כולו ידוע מראש, אבל הפרטים הקטנים נותרים בגדר מיסתורין. אני גם תמיד מצליח להפתיע את עצמי לקראת סוף הספר. ב"הכי רחוק שאפשר" כתבתי ברקע עלילת משנה על סקנדל משפחתי, ורק כשסיימתי את הספר הבנתי איך הכל מתקשר לעלילה העיקרית.
אף פעם לא. הרעיונות שלי מגיעים לרוב תוך כדי כתיבה או תחקיר, ולא אגב עיסוקים אחרים.
אני כל הזמן קורא. במהלך כתיבה של ספר, אלה יהיו בעיקר ספרים הנוגעים לתחקיר לספר הספציפי בעבודה. בעבודה על "מות הנזיר" קראתי ספרי עיון ופרוזה על עלילת דמשק; בעבודה על "אחוזת דג'אני" קראתי על העלייה הראשונה; ואת "הכי רחוק שאפשר" ליוו ספרים פילוסופיים ומיסטיים.
מסתדר מצוין, ובורכתי בעורכים נפלאים. באופן מסורתי, הגרסה הראשונה של כל כתב יד שהגשתי הייתה תמיד בלתי ראויה לפרסום, ועורך ספרותי טוב יכול לכוון את הסופר אל האור בקצה המנהרה.
ידידה ותיקה, עיתונאית וסופרת בשם ג'ני אלעזרי היא הקוראת הראשונה, ואני קשוב מאוד לכל הערה מהערותיה החכמות.
אני בעיקר שמח ומאושר שזכיתי להיות מתורגם. אני תמיד תוהה האם קוראים מחו"ל שאין להם קשר לישראל או ליהדות יוכלו בכלל להבין אותי, אבל ממפגשים עם קוראים בארצות זרות אני מבין שזה אפשרי.
מאוד אהבתי את הספר "הביקור" מאת הילה בלום, על שפע התובנות השנונות שלו. למשל, ששבת יפהפייה היא שעת המבחן של כל משפחה. כל כך נכון!
העובדה שפרסמתי שלושה ספרים לא מלמדת על כך שיש לי טביעת עין של עורך או מבקר. מדובר בשני תפקידים שונים לגמרי מכובע הסופר, ולכן אני מראש מסרב למשימות כאלה.
בהחלט. בצורה מזוכיסטית, אני אפילו נהנה מחברות כזאת, משום שהיא מדגישה את העובדה שהסופר והספרים הם ישויות שונות לגמרי. יש כמה נקודות השקה ונקודות דמיון, אבל לא יותר מזה.
טרם, אדווח למערכת מיד כשייוודע לי.
סופר הוא לא עיסוק ולא עסק, ובמקרה שלי השאלה כלל לא היפותטית. אני באמת עוסק (לפרנסתי ולהנאתי) במקצוע אחר, כיועץ משפטי בחברת הייטק.