יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ערן לוי
היא נצר לשושלת מפוארת של נשים כותבות; הפעילות שמרגיעה אותה היא לימוד סימניות ה-א'-ב' הסיני; והיא חושבת שספר צריך לעלות כמו ארוחה טובה. דנה שם-אור (ריח רפאים) עונה לשאלון האישי
״הכי טוב״ לא קיים עבורי, אבל אני בהחלט אשמח להמליץ על ״אחרי המשתה״ של יוקיו מישימה. כמעט כל משפט רציתי לסמן בעיפרון. המשפטים הליריים של מישימה, הדמויות המורכבות והסיפור עינגו אותי.
כך גם במקרה הזה…
אני מתאמנת כמעט בכל יום, בנוסף להליכות ארוכות. אני רואה בכושר פעילות הכרחית לכתיבה ולהרגשה הטובה שלי.
שנים רבות מחיי השתקעתי בין כותלי האוניברסיטה ללימודי פילוסופיה והיסטוריה (דוקטורט שיום אחד אולי אבחר לסיים). אם הייתי נשלחת מחדש ללימודים הייתי בוחרת להתמקד בלימוד ספרות סינית או בלשנות, בדגש על חקר שפות עתיקות.
אופוריה רגעית, חרדה ארוכה.
כמו שאמרתי, אני לא מאמינה בתואר ״הכי״. ובכל זאת, מישל ולבק (שזכיתי לתרגם סימולטנית בפסטיבל הסופרים בירושלים) הוא סופר מדהים בעיני. גם את הכתיבה של איאן מקיואן ושל הירוקי מורקמי אני אוהבת באופן מיוחד.
כבר שנים אני חולמת לפגוש את צ׳אנג דן-צ׳ינג (陈丹青), הוגה דעות סיני ואחד האנשים הכי חכמים, מעניינים ואותנטיים שחיים לדעתי כיום.
בשביל הג׳אז, הקוקטיילים והשמלות, הייתי שמחה להיזרק אל שנות העשרים הסוערות (Roaring Twenties).
סביר להניח שגולדמונד, גיבור הרומן של הרמן הסה ״גולדמונד ונרקיסוס״, היה מצליח להוסיף אותי לרשימת הנשים הארוכה שלו… התשוקה שלו לחיים, לידע, לחופש וליצירה, ואהבתו העמוקה לנשים, הופכות אותו לדמות שקשה לעמוד בפניה.
כמובן! בתקווה שהבמאי ייצור מיוזיקל בניחוח ״מטריות שרבורג״ (les Parapluies de Cherbourg) שאני כל-כך אוהבת.
למרות החיבה המיוחדת שיתושים מרעיפים עלי וחוש הכיוון הנוראי שלי, אקח בשמחה כל הזדמנות לצאת להרפתקה חדשה בעולם.
אני אוהבת לכתוב עם הזריחה, ואם זה לא מצליח אז בבוקר המוקדם. לא פעם אני מתחילה את הפסקה החדשה בחוץ, בעת הליכה, ואז ממשיכה את הכתיבה בבית. סשן כתיבה נוסף אחרי ארוחת הצהריים, אם זהו יום מוצלח.
הממ… אולי באזור יוון או יפן. אשמח שיהיו בו הרים פראיים, ושהוא לא יהיה בודד לגמרי – שתהיה בו תרבות זרה שאוכל ללמוד.
כתיבה בלי ארוחה טובה תהיה דלה בצבע.
אחייך לעצמי, כי זו תהיה עדות לכך שהכתיבה ממשיכה לזרום בעורקי המשפחה (אמי ענת לויט היא סופרת ומשוררת, סבתא שלי אורה שם-אור הייתה עיתונאית וסופרת, דודה שלי מירית שם-אור פזמונאית…).
ראוי היה שספר יעלה כמו ארוחה טובה במסעדה, כי ספר (אם הוא טוב) מספק חוויה לא פחות מעשירה שנחרטת בנפש. יחד עם זאת, מאה שקלים נראה לי מחיר סביר כדי שאנשים יקנו ספרים.
לצאת להליכה ולכתוב את תחילת הפסקה הבאה בחוץ, בעמידה, עם מוזיקה באוזניות. ומה לא עובד? להיתקע באופן כפייתי על פסקה במשך זמן ארוך מדי במקום לקחת הפסקה.
וואו. הלוואי שהייתי כמו אלו שיכולים לכתוב שעות ללא הפסקה, אבל בדרך כלל שעתיים הן השיא שלי. לפעמים אני שקועה במשך שעה בכתיבת פסקה אחת.
סביר להניח ספר כלשהו בסינית שאלמד על בוריו. אחד החלומות הגדולים שלי הוא לדעת סינית כמו שפת אם, והעבודה לשם כך בלתי נגמרת… אין כמעט פעילות שמרגיעה אותי כמו למידת סימניות.
היו כמה סיפורים קצרים שלא סיימתי, וספר אחד שזנחתי אחרי חמישים עמודים. העלילה שלו מתרחשת בשנחאי. אולי יום אחד אשוב אליו…
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
