יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אפרת בלוססקי
האי הבודד שלה נמצא במרפסת; חושבת שספר חדש צריך לעלות כמה שפחות; ומשפטים שלמים מתנסחים לה בחלום. אילת טלמור-רז עונה לשאלון האישי
לא יודעת להכריע בסוגיית ה-״הכי״, אבל אהבתי מאוד את ״גטסבי הגדול״ שדווקא קראתי לא מזמן. התפעלתי מהסיפור הקטן שמספר סיפור גדול בהרבה, על הזיוף החברתי המוסכם בו כולנו חיים.
אני חושבת שאקח את ״זיכרון דברים״ של יעקב שבתאי. היות שהוא כתוב ללא סימני פיסוק ואין בו ״נקודות יציאה וכניסה״ נוחות, זו יכולה להיות הזדמנות לקרוא אותו סופסוף ברצף ללא הפרעות.
במרפסת שלי. כמו אריק אינשטיין, גם אני אוהבת להיות בבית.
כבר למדתי לזהות את הרגע הזה שבו התמדה מול הטקסט לא תועיל. שיחה עם נדב, האיש שאיתי, שגם הוא איש כותב, מועילה לרוב. במקרים אחרים מוסיקה, קריאה או שינה, יכולים לחולל פלאים. קרה לא פעם שדברים נפתרו מאליהם בשינה והתעוררתי עם רעיון שהתנסח בחלום.
ארוחה טובה. לארוחה טובה יש פוטנציאל לייצר כתיבה טובה, ההיפך לא בהכרח עובד.
באמת צריך לבחור?
כמה שפחות, כדי שיהיה נגיש ולא ייחשב מותרות.
מחבקת אותו, ואז מסבירה לו בעדינות שכדאי שיהיה ״יחידה כלכלית עצמאית״, כמו שאבא של מיכל, גיבורת הספר שלי, מסביר לה.
אני אוהבת לכתוב בבית, בחדר העבודה הקבוע שלי, בפינה שמתחת לחלון. חומרי הגלם, לעומת זאת, נאספים בכל מקום, משפטים לעיתים מתנסחים לי אפילו בחלום. אני אוספת את כולם בנוטס שבטלפון, ורק בתהליך העבודה הסדור הם מקבלים את הנפח והדיוק הנכונים.
לא ממש, גם כך החשיפה הכרוכה בכתיבה ובפרסום ספר היא במינון גבוה מדי בשבילי.
גם אם כן, זה יעבור דרך לא מעט התלבטויות. זרימה היא לא בין מעלותיי.
עם הווארד רוארק, של איין ראנד. אנשים נון קונפורמיסטים מסקרנים אותי.
לשנים שלפני קום המדינה, לתקופת העליות והמחתרות. מאוד סקרנה אותי הבחירה של אנשים צעירים לקום ולעזוב את חייהם בשביל לבנות מדינה הרחק מהמשפחה ומכל מה שמוכר ואהוב. מעבר לזה, אני חושבת שלזהרה ושמוליק כפי שהם משתקפים בספר ״לאהוב עד מוות״ של דבורה עומר, יש תרומה לא מבוטלת לעיצוב התקופה הזו בתודעת הנערה שהייתי, כרומנטית ומסעירה.
אני דווקא שותפה לתחושה שהכל כבר נכתב. אולי על הרגעים הקטנים שמעצבים אותנו בלי שנרגיש לא נכתב מספיק.
על פי ספרי היחידי, מדובר בחרדה עטופה באופוריה שעטופה בחרדה.
בערך עשר שעות. לא ממליצה על זה לאף חוליה בגוף.
לא עושה מספיק. וכשמפנה לזה זמן, אז לרוב עושה יוגה והליכה בעיר.
קשה לי להעיד על העולם, מטבעי אני מתחברת באופן אינטואיטיבי לספרות מקומית, לריחות ולצבעים של הארץ הזאת, על אף שחייתי בחו״ל כמה שנים. יש לי אפילו העדפה ספציפית לספרות נשים, בגלל הניסיון המתמשך שלי להבין מהי האישה שנעשיתי. הרי ״אישה אינה נולדת אישה – היא נעשית אישה״ (סימון דה בובואר), ובאופן פרדוקסלי, ככל שאני מתבגרת אני מבינה שיש לי עוד דרך לעבור כדי להבין. ובחזרה לשאלה, אני מאוד אוהבת את צרויה שלו, את דמויות הנשים שלה, ואת הסגנון הפיוטי שלה בפרוזה.
אם אלנה פרנטה הייתה מסכימה לחשוף את זהותה למעני, הייתי שמחה להבין את הבחירה שלה להישאר עלומה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה