יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: דינוזאוארה
אוהבת לכתוב בשבת על המרפסת; יש לה בן גיטריסט ובת רקדנית; וחושבת שלא מספיק נכתב על חווית הסבתאות. אורנה ראובן (תולי וליבי) עונה לשאלון האישי
אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל הייתי חוזרת לסיום מלחמת העולם השנייה. יש לי אינספור שאלות.
מתייעצת בראש פתוח עם בני הגיטריסט ובתי הרקדנית.
הו לא, אני נשארת במרפסת התל-אביבית החמודה.
בשבתות, במרפסת תל-אביבית חמודה.
אותו עיקרון בדיוק.
קודם כתיבה, ואז ארוחה טובה.
מתרגשת בשבילו או בשבילה. אבל האמת היא שהילדים שלי כבר גדולים, ובחרו בעצמם להיות אמנים, בתחומים אחרים.
לא רחוק מקו החוף של סקוטלנד. פעם שטתי שם בסירה, וראיתי צל כריש וקצה לוויתן.
את שני הכרכים של "הר הקסמים" מאת תומס מאן. אני רוצה לחזור אליהם.
אחרי שנים של חיפושים מצאתי שילוב מנצח: אימון אישי אינטנסיבי, ואז סאונה ועיסוי לימפטי. אני מאוהבת.
אם אני מרגישה שזה בזבוז זמן – אני פשוט מפסיקה. יש יותר מדי ספרים טובים שמחכים לי.
"המורה" שכתבה חברתי מיכל בן־נפתלי – ספר חכם, עצוב ונפלא. לילדים הייתי שמחה לכתוב את "פצפונת ואנטון" ואת "אורה הכפולה" במקום אריך קסטנר.
שבתות יקרות ללב, מבוקר עד ליל.
אם לא אחזור על לימודי פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, אלמד הפעם אומנות. לאחרונה התחלתי להציג את אוספי האומנות והווינטג' שלי בקליניקה-גלריה, ואני שוקלת ברצינות להתמקצע באוצרות ואולי אפילו לייצג אמנית או שתיים.
אני שמחה בו כל-כך, ומקווה שיתקבל בעיניים טובות. ובינתיים משתדלת להישאר ממוקדת.
מאז שהפכתי לסבתא של נרי וגלי, נפתח בפניי עולם מופלא של התמסרות הדדית, שהייתי רוצה לכתוב עליו עוד ועוד. בספר החדש "תולי וליבי", סבתא מלווה את ההתרחשות בעדינות רבה, ואני מאד מחבבת אותה.
אני קשורה בעבותות לסופרים רבים, חיים וחיים בכתיבתם: לאנני ארנו ואליס מונרו, לכריסטוף ראנסמאייר ושטפן צווייג, לויוויאן גורניק ומרגריט דיראס – והרשימה עוד ארוכה.
הייתי פוגשת פסיכואנליטיקאים שמעניינים אותי, כמו תומס אוגדן ואדם פיליפס. ואשמח לשבת לשעה עם דוד גרוסמן, לדבר על "ספר הדקדוק הפנימי", ועם בראד מלדאו גם.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה