יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: טלי לקסר
כותב הכי מוקדם בבוקר; אם ילדו יהיה סופר הוא יחוש כישלון אישי; וחושב שלא כותבים מספיק על המתרחש בבתי הדין הרבניים. חן מרקס (הצד האפל של היופי והכיעור) עונה לשאלון האישי
זו שאלה מעניינת – בהנחה שרוברט פינצ'ון הוא אדם אמיתי ולא פסבדונים של סאלינג'ר ובהנחה שהוא עדיין חי.... הייתי הולך עליו.
יש חוקר מוח שנקרא סמיר זאקי – בלי לחפור, הוא מבצע מחקרים שבודקים איזה איורים במוח פועלים בזמן שדברים קורים מול עיניהם של הנבדקים. כדי לכתוב את "הצד האפל של היופי והכיעור" קראתי עשרות מאמרים שלו, והייתי שמח לתפוס איתו שיחה.
חוזר במדויק ל 11.9.2001. עבדתי אז כמתווך דירות (בחיי, סיפור אמיתי) – ובזמן שהתאומים נפלו עמדתי בקיוסק והבטתי בטלוויזיה, ושאלתי את עצמי מה בדיוק אני עושה עם החיים שלי (ואז חזרתי לאוניברסיטה והתחלתי את התואר השני). הייתי חוזר אל הבחור המבולבל שעמד מול הטלוויזיה ואומר לו: "חן, יה דביל, עזוב שטויות, ולך תקנה את כל הדירות שאתה מטפל בהן – לא משנה מאיפה וממי אתה מלווה כסף".
כתבתי שני ספרי עיון. אחד נקרא "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" (והוא מברר איך יהודים מסבירים את הזוועות שבאות עליהם). והשני נקרא "הצד האפל של היופי והכיעור" (והוא בודק איך היופי והכיעור פועלים בעולם). נראה לי הגיוני לגמרי להפוך אותם למיוזיקל.
במקרה של הישרדות - טוב מותי, מחיי.
אני כותב בבוקר, מוקדם ככל האפשר. אף פעם לא בבית – תמיד במקום שבו יש התרחשות סביבי. יש ימים שבהם כבר ב 7:30 המחשב שלי פתוח בבית הקפה הקבוע שלי – הגו'ונו בכיכר מילאנו. איך לומר, המלחמה קצת הרסה את הסידור הזה. אז עכשיו, בחסות האירנים, אני מתחיל לכתוב ב 8:00. בצהריים אני משכיר את הגוף שלי להוראה, וכל מיני דברים שמכניסים כסף, אבל הבוקר שייך לכתיבה.
בחיי, סדרי העדיפויות שלכם לקויים לגמרי אם אתם משווים בין השניים.
עזבו ארוחה, גם שווארמה עובד בשבילי.
חש כישלון אישי - וחרדה אמיתית לגורלו הכלכלי.
בספריה שלי יש קרוב ל-2,000 ספרים ואת רובם הייתי שמח לכתוב בעצמי. אבל אם כבר להתפרע הייתי שמח לכתוב את התנ"ך.
יש לי בעיה כנה ורצינית של קשב וריכוז – עוד מהתקופה שבה זה נחשב משהו שמתביישים בו. גרוע מזה, יש לי בעיה של עריכה עצמית אין-סופית. איך לומר, שילוב של השניים זו לא מציאה גדולה, וזה גורם לי לכתוב עם הפסקות, ולא ברצף. פעם הייתי נלחם בקופצניות הזו, אבל היום אני זורם איתה. בכל אופן עם הפסקות אני יכול להתחיל לכתוב ב-6:30 בבוקר ולסיים ב-21:00 בערב.
אני מתלבט בין משחק, משפטים ואינסטלציה. נראה לי ששילוב של שלושתם יכול להתאים לי במיוחד.
הספר הראשון שלי יצא בדיוק בשבוע בו נסעתי לחו"ל – אבל זה בעיקר בגלל שלא ידעתי מתי הספר יצא. אותו דבר קרה גם עם הספר השני. בלי קשר, כל החודש וחצי שלפני יציאת הספר, והחודש וחצי שאחריו, הוא סוג של פאניקה מתמשכת שרק החמירה ככל שהזמן עבר.
על גזענות אשכנזית כלפי מזרחיים בעולם החרדי, ועל הדרך בה נשים מבוזות בבתי הדין הרבניים. וכשאני אומר "לכתוב" אני מתכוון – לא לייפות את הסיפורים עם האפי אנד, או עם זווית של "איזה יופי מצטלמת האותנטיות הנאיבית של החרדים..." אלא להראות את כל הסחי והרפש שהחברה החרדית מסתירה מאחורי החזות החייכנית שלה, בלי לתת שום נחמה לקורא בסוף הספר. אם מישהו מחפש גזענות – הוא צריך לנסוע לביקור בבני ברק, ואם זה קשה – גם ביקור בבית הדין הרבני יעשה את העבודה.
35 שקלים חדשים – לא כולל "תודה" למי שהסכים לקנות אותו.
. הדבר הכי קרוב לאי בודד שאני מוכן להגיע אליו מרצון, היא ניו יורק. אתם מוקפים באנשים אבל לגמרי לבד.
בערך פעם בשלוש שנים אני קורא את האמן ומרגריטה (בתרגום הישן – השטן במוסקבה). זה עושה לי טוב על הנשמה. ונראה לי שעכשיו זה זמן טוב לחזור אליו.
בספרי עיון, כדי להתחיל לכתוב ספר, צריך לפני הכל לבצע עבודת מחקר ארוכה ומייגעת, הרבה לפני שמתחילים בכלל לחשוב על ספר, מה שכן, את הדוקטורט שלי ניסיתי לכתוב עשרות פעמים כספר - ונכשלתי, פעם אחר פעם. מה שלמדתי מהתבוסות האלה (וכאמור לקח לי הרבה זמן להרים ידיים) הוא שאין דבר גרוע יותר מלחזור ולהתעסק במה שכבר התעסקתם בו.
מתעלם, בנחרצות. כנראה שיש לי אלרגיה לא מאובחנת לפעילות גופנית. למרות הכל, מידי פעם אפשר לראות אותי סובל בצורה יסודית בחדר כושר או בבריכה, אבל אני מתייחס אל הביקורים שלי שם כאל ניסוי חוזר ונשנה שמברר מה מסוכן לבריאות שלי וממה צריך להתרחק.
אני חולה על קריאת דוקטורטים בנושאים שאין לי שום נגיעה אליהם. ממש נהנה מזה. הקטע הוא שתלמידי דוקטורט כל כך מפוחדים מזה שיגלו שהם מתחזים, ובו זמנית גם בטוחים שאף אחד חוץ מהמנחה שלהם לא יקרא את הדוקטורט - שמידי פעם מתרחשים בדוקטורטים דיונים כל כך קטנוניים שאלוהים ישמור. אני מת על זה! ובו זמנית מרחם על הדוקטורנטים. לפעמים כשאני קורא דוקטורט שמוצא חן בעיני אני מאתר את המייל של מי שכתבו את הדוקטורט ושלוח הודעות בסגנון – "ממש נהניתי. תודה."
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה