יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: דנה וקסלר
כשהיא תקועה בכתיבה, היא מבקשת סליחה מהספר שהיא כותבת; אם אחד מילדיה יהיה סופר היא תיקח את זה ממש קשה; ותשמח ללמוד גינון עירוני. אילנה וייזר-סנש (זה לא הבית) עונה לשאלון האישי
אולי לינקות ששם נרשם הכל ונשכח. מן הסתם טוב שנשכח, אבל ללא ספק היו אז שדות רחבים לטייל בהם.
מפצירה שיניחו לי לקחת חלק בכתיבת השירים.
בשום פנים.
תמיד כתיבה.
כתיבה מעניקה השראה לסקס טוב.
חרדה בעיקר, ואליה נלווים גם פחד וחשש לצד תחושת הישג (שאני מכנה מימוש).
אני...קופצת אל מותי. ואם לא עוזר, אני יושבת אתו/ איתה לשיחת עידוד. שניהם, למרבה הדאגה או המזל ניחנו בכישרון כתיבה. אלא שהם טוענים שלא ילכו בדרכי מפאת הרחמים.
ארבעים וחמישה שקלים גג.
כשאני תקועה אני מתחננת. בקול, שיחה ערה, דיון, מיקוח פראי, ויתור, כניעה, וחוזר חלילה. זה אמור לסייע. וכשלא, אני מניחה לכתוב, מבקשת ממנו יפה סליחה, ושבה אליו כשהדמויות מבקשות שאחזור. והן תמיד מבקשות.
״מגילת סן מיקלה״ לאכסל מונטה. אובססיה שנמשכה שנים, ונסבה סביב הסופר, דרך הכתיבה, האמת והבדיה, התיעוד והעיבוד האמנותי, וגם התשוקה לכתוב ככה.
שעות הבוקר המאוחרות, בעיקר בבתי קפה, כשהקולות הופכים לרעש לבן, מלטף, ותחושה בייתית עוטפת.
ארבעים שנה בחדר כושר, ותיכף אני שבה לשם. מישהו יכול לגלות לי את סוד הדרבון?
מחצית היממה אם אינני טועה. זה קורה על פי רוב לקראת סוף הכתיבה של רומן חדש. אז אני נבלעת. הטקסט הוא זה שמכתיב, ואני נשמעת.
נראה לי שגינון עירוני, (יש דבר כזה?) כלומר תיכנון גינות בקנה מידה גדול, אפילו פארקים. אלה חסרים כאן. האסתטיקה בערים לקוייה בגדול, הגיע הזמן לבנות ולגנן מחדש. אבל אולי אלך להשלים דוקטורט בספרות, ואכתוב תיזה על גינות בסוגת הרומן.
רושדי, ללא ספק.
אבחר לשבת בחברת סלמן רושדי, לשאול אותו כמה שאלות על גבורה ואמת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה