יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: קרן רונן
כתבה אינסוף קטעי סיפורים; רצה שלושה מרתונים; והיא נשואה לסופר ואפילו אמא לסופרת קטנה. ורד עיני קדר (מפתחות) עונה לשאלון האישי
"אדם הראשון" של אלבר קאמי. קראתי אותו לפני 30 שנים, כמעט, ועדיין זוכרת משפטים שלמים משם. והוא אפילו לא סיים את הספר...
יש לי הפרעת קשב לא קטנה וקשה לי לשבת ולכתוב ברציפות. התחלתי לקחת תרופות לפני שנתיים וזה קצת משנה את העניין. לפני דדליינים אני יכולה לשבת כמה שעות רצוף. זה לא מגיע לשש או שמונה שעות רצופות. בתהליך הכתיבה של הספר שהיתי כמה פעמים במנזרים כדי לכתוב - וזה עזר, עזבתי את המחשב שלי ואת החדר הסגפני שלי רק בשביל אוכל וחילוץ עצמות בגנים. אני מאוד ממליצה, אגב.
אופוריה וחרדה. ביחד.
איזו שאלה קשה. מרגרט אטווד? הרוקי מורקמי? דוד גרוסמן? וכמו שאפשר להבין אני מאוד מאוד אוהבת את אלנה פרנטה.
כל כך הרבה אנשים הראו גדלות נפש בשנתיים האחרונות. אני לא רוצה לבחור מביניהם אז אשאר בעולם הספרות. אולי את אלנה פרנטה?
נראה לי של-1990, אחרי התיכון, לפני הצבא. אני לא יודעת להגיד בדיוק למה, אבל יש לי תחושה שזה היה צומת מכריע בזמן, ואפשר היה לשנות בו דברים יותר מאשר בצמתים אחרים.
חחח. קשה לי לדמיין איך ספר שלי הופך למיוזיקל אבל זורמת, בטח זורמת.
חס וחלילה, מכל כך הרבה סיבות.
אני די בטטה אבל איכשהו, לא ברור איך בדיוק, התגלגלתי לעולמות הריצה. לפני כ-14 שנים, התחלתי מכלום ושום דבר ומאז רצתי שלושה מרתונים שלמים (בתל-אביב, באמסטרדם ובניו-יורק, שהיא גם העיר האהובה עלי בעולם), וגם הרבה חצאי מרתונים ומרוצים קטנים יותר. משתדלת לעשות יוגה לטובת הגב שלי שזוכר שאני בטטה שלא נועדה לרוץ. לא תמיד זה הולך.
הייתי רוצה להגיד – בגינה היפה שלי, בשעות שהשמש טובה ונעימה, אבל בפועל – בלילה, בדדליינים, בחדר העבודה או במטבח. ובעצם – זה לא מדויק, אני אוהבת מאוד ומחכה לכתוב בספריה הציבורית באיתקה, שבמדינת ניו יורק. גרנו שם ועדיין יוצא לנו להיות שם די הרבה. אבל זה נשמע קצת מתנשא וההסבר ארוך מדי לשאלון כזה.
הייתי רוצה לומר כתיבה, אבל... זה קצת לשקר.
הילדה הקטנה שלי כבר הרבה יותר סופרת ממני ומאבא שלה (שגם הוא סופר), וזה מאוד מאוד משמח אותי.
כדי שיהיה הוגן לסופר? 100 ₪. כדי שמישהו יקנה אותו? 50.
פשוט לכתוב מילים, לזרוק אותן על המחשב. ולדעת, רק מהניסיון שכבר יש לי, שבסוף מכל הגיבוב הזה ייצא משהו.
כל כך בנאלי – ים כחול, חול רך, שמש מלטפת, אוכל מצוין, ובעיקר בודד. לא משנה לי אם זה ביוון, בקאריביים, או מול חופי תל-אביב, אם היה משהו כזה. אבל זה גם יכול להיות האי הבודד מנהטן, או בית קפה בפאריז. גם לונדון טובה לי.
יש לי רשימת קריאה ענקית – בראשה: "בעקבות הזמן האבוד" (לפחות הכרך הראשון) של פרוסט. אבל אולי אקח לשם דווקא את "מאה שנים של בדידות" (של גבריאל גרסיה מארקס) , שקראתי לפני כל כך הרבה זמן ומדגדג לי לקרוא שוב.
התחלתי שניים, אחד יָצָא ואחד יֵצֵא. קטעי סיפור? זה כבר סיפור אחר. אינסוף כאלה.
המממ...
ספרים קלילים, רומן רומנטי וספרי מתח. השיטה שלי זה לשבת בבארנס אנד נובל ולקרוא אותם באנגלית - ככה אני מרגישה שאני עדיין עסוקה בפעילות ספרותית קצת מתוחכמת. אני לא יודעת אם לקרוא לזה בזבוז זמן – כשהם כתובים טוב ומצחיקים/ מפתיעים/ מרגשים וכו' אז זה בטח לא בזבוז זמן. אבל הרבה פעמים הם לא כאלה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה