יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: חד עין
כותב מגיל שלוש וחצי; גנז את ספרי הסיפורים והשירים הראשונים שכתב; וכשהוא תקוע בכתיבה, הוא פשוט עובר למדיום אחר. גלעד כהנא (טוב שאבא קיבל סרטן) עונה לשאלון האישי
ספר בראשית. אינני איש דתי אך זהו ספר שכל סיפור בו הוא מכונן ושזור בכל הסיפורים באשר הם עד ימינו. סיפור הבריאה שמזכיר לי תמיד את תהליך היצירה של האדם. סיפור גן העדן והחטא שהוליד את הדעת, את העת, את יצר התיעוד ואת העתיד. סיפור קין והבל שמראה שמן הרגע שנוצרה המשפחה הראשונה, יחד איתה נוצר גם הרוצח הראשון. המבול שטבע בנו לנצח את האפוקליפסה המרחפת מעל ראשנו. וזו רק ההתחלה, תוסיף לזה את מגדל בבל, עקדת יצחק, סדום ועמורה, יוסף ואחיו ועוד ועוד...כל זה בספר אחד?
לא הפסקתי באמצע אף ספר... אבל גנזתי כמה וכמה: את ספר השירים הראשון שלי, את ספר הסיפורים הראשון שלי ומחזה שמעולם לא הוצג. אז זה הרגיש לי כמעט טראגי אך היום בראייה לאחור זה היה בית הספר שלי, תרתי משמע. אני כותב בעצם מגיל שלוש וחצי ולקח לי הרבה מאוד זמן ומילים עד שקולי בקע.
אם אני נטוש על האי ונואש להצלה אז 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' – לא כי ארצה לקרוא אותו שוב, אלא כדי להזכיר לי שתמיד יש סיכוי להינצל, מאחר ועל פי הספר, ככל שהסיכוי מזערי יותר כך הוא בעצם גדול יותר.
אני מוצא שהדבר הכי טוב בשבילי הוא פשוט לעבור ליצירה במדיום אחר, לדוגמא אם אני עובד על סיפור ומוצא עצמי ללא מילים, אני נכנס לאולפן ומקליט ביט, אם זה לא יעבוד, אני אעשה קולאז' וכן הלאה. אני מוצא שיצירה במדיומים שונים מפרים אחד את השני. בזמן שהצטלמתי ל'סיפור על אהבה וחושך' והייתי ממתין בבגדי הדמות שאותה שיחקתי (אביו של עמוס עוז הצעיר), לבוש, מאופר ומסופר בסגנון שנות ה-50, הבטתי במראה ופתאום בקעה ממני דמות שהובילה לכתיבת אחד הסיפורים בספר החדש. עד אז לא שיחקתי כלל וחששתי מאוד לשחק דמות ראשית בסרט... אבל זה הוביל להשראה רבה. יש יתרון גדול מאוד להתנהל מחוץ לאזור הנוחות, מצד אחד זה אמנם מביא חרדות ופחדים אבל במקביל השפע לא חדל מלזרום.
א. תומך ב. קורא ג. גאה
אומר זאת כך, אחרי ארוחה טובה אני לא יכול לכתוב. לעומת זאת, אחרי ארוחה רעה, אני יכול גם יכול, העט הופכת לחרב ואני יכול להפליג בביקורת מזון מן האכזריות בהיסטוריה הנודעת.
אומר זאת כך, אחרי סקס טוב אני לא יכול לכתוב. ולא רוצה. לפחות ל-15 דקות.
שירים אני כותב בכל שעות היום והלילה, גם כשער וגם כשישן... רושם את החלומות. שירים יכול לכתוב בזמן כלים, הופעה, שיחות, סקס, צרכים וכביסה. לעומת זאת כתיבת סיפורים או תסריטים נדרש לי הלילה, כשיש שביתה של הבירוקרטיה הסואנת, הבנות ישנות והעולם חשוך.
קודם כל, ברור, וככל שזה יהיה מופרך זה רק ידליק אותי יותר. השאלה היחידה היא מי המלחין... ומי המפיק המוזיקלי...ומי המעבד... ומי הזמרות/ים... ומי הנגנים.
עם עיילה מ'שבט דב המערות'. זה ספר שקראתי כשהייתי בן 7 והיא נחרטה בזיכרוני. ילדה הומו ספיאנס שאומצה על ידי שבט ניאנדרטליים. נדמה לי שזה הזכיר לי את חיי.
אני מרמה ובמקום לחזור בזמן אני משתגר לשנת 5000. העבר מרגיש לי כמו גן פסלים. מצד אחד מושלם, מצד שני מת. יש את אלה שאינם חוקרים במופלא, אני אינני מביט לאחור. כמעט. וכשכן, אני דומע. דמעתי בשנים האחרונות מספיק.
את בת הזוג שלי, היא בתקופה מאוד עסוקה. אשמח לשעה רק שנינו.
DONALD J. TRUMP
אני בסערת רגשות, נע בין תחושת מימוש ושייכות לעולם שחולפת אחרי שנייה ומפנה מקומה לריקנות ושאלת "מה עכשיו?" ואז הופכת לרווחה, לאנחת רווחה שהמסע של השנים הסתיים (זה ספרי הרביעי וכולם לקחו לי כמה שנים טובות) ואז פתאום אני בעין הסערה, יש שקט מוזר ואני ממלא שאלון.
היו לי התפרצויות של כתיבה בספר הראשון שארכו מן הבוקר עד שהלכתי לישון. זה קרה בתקופה שהפסקתי לעשן גראס ולפתע החלומות חזרו לי, ובזעם. הייתי מתעורר כל בוקר מותש מכמות היקומים שביקרתי בהם, מתיישב וכותב, כתב שמדווח על חוויותיו מהשטח הנשגב.
כל יום הולך שעה. כל יום. גשם. שרב. ברד. קורונה. טילים. אפוקליפסה. כל יום. אני מוצא שמאחר והרוח בתנועה מתמדת, הליכה היא הדרך הקלה ומידית ביותר לסנכרן בינה ובין הגוף.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה