יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: ענבל מרמרי
מאוהבת בים התיכון; כשהיא תקועה בכתיבה היא חולמת על הסצנה הבאה; וחושבת שהדחף לכתוב קשור למחזור הנשי. טל נוימן (ציפור משונה) עונה לשאלון האישי
בעיניים קשורות של סירי הוסטווט. ספר נהדר, מעט אפל, לא מאוד מוכר בארץ, קראתי אותו עשרות פעמים והכתיבה שלי הושפעה ממנו מאוד.
האמת שאף לא אחד. אני מתאהבת בדמויות שלי וחייבת לדעת מה קורה איתן. מה שכן, כתבתי נובלה אחת, גמורה וחתומה, שמחכה במגירה (במחשב) שאולי יום אחד אעשה איתה משהו.
תנ"ך. יש כל כך הרבה דמויות, סצנות, תככים ורגשות, שזה יחזיק אותי לדי הרבה זמן בבדידות.
במקום חם ומישורי במזרח התיכון. אני מאוהבת בים שלנו ולא אחליף אותו בים אחר.
מה שלא עובד זה להכריח את עצמי לשבת ולכתוב בכל זאת. לפעמים זה אומר שאני צריכה עוד זמן חלימה על הסצנה הבאה, נסיעה ברכב בלילה בלי יעד מוגדר – זמן שהמחשבה שלי תוכל לשוטט, עד שפתאום יעלה רעיון או שאבין יותר את הסצנה שאני רוצה להוריד אל הכתב.
בין 60 ל-70? אין לי משנה סדורה בעניין.
מבינה שזה הגנים שלי ולא של בעלי, ואין לי את מי להאשים.
כתיבה ואז ארוחה טובה. איכשהו בטן מלאה פחות מובילה אותי לכתיבה. אני צריכה דוקא את החוסר, את הרעב.
לא עונה כדי לא להסתכסך עם בעלי.
בבוקר, כשכולם במסגרות ואני לבד בבית ואפשר ממש לחוש את השקט באוויר. אבל לגלות סוד? הזמן הכי טוב לא תלוי בשעות, ולא בעונות השנה, אלא בשלב הנכון במחזוריות האישה. ומי שמבינה - מבינה.
בחיים לא.
כנראה שאהיה בהלם לכמה דקות (ימים) אבל כן, הייתי זורמת. כל עוד מישהו אחר צריך לשיר.
לילדות שלי. נולדתי בגוש קטיף והיתה לי ילדות קסומה, בין חול וים, פשטות ותמימות, והמון שקט. בית הילדות שלי כבר איננו, וגם כל המרחב שגדלתי בו, לפעמים נדמה לי שהילדה שהייתי לא המשיכה איתי, אלא נשארה שם, ועד היום היא משוטטת יחפה בין ההריסות. הייתי רוצה ללכת אליה ולחבק אותה.
תום יורק, הסולן של רדיוהד. המוסיקה שלו שינתה את חיי, ממש כך, וגרמה לי להתחבר גם למקומות אפלים בתוכי, ובתור הילדה החכמה והטובה והכאילו מושלמת שהייתי – ההכרה במקומות החשוכים בתוכי, היתה ריפוי עצום.
מתלבטת בין קולום מק'קאן לג'ונתן ספרן פויר. אם נלך על מקומי, אז דוד גרוסמן.
על איך לשאת את שיברונות הלב של הילדים שלך.
זו הספר הראשון שאני מוציאה לאור. אני חושבת שבמצב רגיל הייתי בחרדה (אולי אפילו עם התקפון אחד או שניים) אבל העבודה שלי כעורכת ראשית במגזין "נשים" כל כך עמוסה שאין לי באמת מקום ריק שיכנס אליו פחד.
הכל! אני חולת לימודים, אני הילדה המעצבנת עם הקלסרים שבוכה כשהיא מקבלת 96 במבחן ומבקשת מהמרצה עוד מבחן או עבודה. אם לא הייתי צריכה לעבוד לפרנסתי הייתי נרשמת לאוניברסיטה ולוקחת כל קורס שרק נכנס ביומן. הכל מעניין אותי (טוב, חוץ ממדינאות וכלכלה, וכנראה הייתי מוותרת גם על הקורס בביולוגיה שעוסק במערכת הרביה של פרוקי רגליים).
כשכתבתי את הסצנה הכי חשובה ב"ציפור משונה" נסעתי לכמה ימים לתל אביב. לקחתי חדר במלון מול הים וכתבתי. לא ברצף, היו לא מעט גיחות אל הים, אבל לא דיברתי עם אף אחד ואפילו לא אכלתי, עד שהרגשתי שתפסתי את לב הסצנה. אחר כך כמובן היו הרבה עריכות ושינויים, אבל ידעתי שיש לי את זה.
אוהבת מאוד פילאטיס ויוגה, לא אוהבת לרוץ. מה שאומר שאם מתישהו חיי יהיו תלויים בסיבולת לב-ריאה אני כנראה אמות. אבל אם הם יהיו תלויים בשרירי בטן (מחבל שמשאיר בחיים את מי שעושה פלאנק מושלם?) אז כנראה שאשרוד.
ספרים שקראתי שוב ושוב ושוב, ואני מוסיפה לקרוא שוב ושוב ושוב. שתהיי לי הסכין, למשל, שמאז כתה ט' אני קוראת אותו בממוצע פעם בשנתיים. להבדיל, ג'יין אייר, די מדהים איך עם השנים רוצ'סטר הפך מתרח זקן לגבר שצעיר ממני בלי שאפילו מילה אחת בספר תשתנה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה